האיש המתגורר כעת בבית שהותרנו מאחורינו בקיבוץ שלח לי צילום של פריחת האירוס הענף בבריכת הדגים. זוהי הפעם הראשונה שהאירוס פורח, מאז שהונח אחר כבוד במי הבריכה, לפני כמעט שנתיים. בצילום הבחנתי במים הצלולים, בדגי הזהב החגים בתוכם, בנקודות השחורות הזעירות שהן בודאי עשרות גמבוזיות צעירות ובלבלובם של עלי הנימפיאה. הייתה זו עבורי עדות לרווחתה ולאושרה של הגינה שהפקדתי בידיו הטובות והרגישות של האיש הצעיר.

חבילה הגיעה מן הקיבוץ ובה מתנה לחג: ספרו החדש של מאיר שלו. הספר הוא שיר אהבה לחלקת האדמה המוכרת לי היטב. באמצעותו, אני חשה, מותחים אהובינו את רשת קורי געגועיהם ומושכים ברכות בחוטים המרצדים בכדי שנשוב אליהם. זכרון הימים הפשוטים והיחפים עולה מן הדפים.
בינתיים כאן, האביב הוא ארץ חדשה ולא נודעת. מדי יום אני משוטטת במדשאה וביער ובוחנת בקפידה את נבטי פרחי הבר, שרובם זרים לי לחלוטין. הימים פרועים וסוררים, חלקם קרים, ספוגי מים ואפורים, חלקם חמימים ושטופי שמש. בראשית הלילה יורד הטל ואני חוזרת מן הטיול עם מיקה כששולי מכנסיי רטובים לגמרי. האביב מביא עימו צלילים וריחות חדשים: המיית מכסחות הדשא וניחוח זבל הפרות, שלנצח יזכיר לי את ניחוח הרפת בכניסה לקיבוץ עין גב, ניחוח שקידם את פנינו לאחר נסיעה לילית מפרכת בפורד אסקורט הישנה ובישר את הגעתנו לבית דודי ודודתי שבקיבוץ. וגם, קולות ירי הציידים ביערות סביבנו. נאמר לנו שהציד מוסדר על פי עונות וכלי נשק, כלומר יש עת לחץ וקשת, עת לרובה ציד ועת לאקדחים. גם בזאת, כבכל עניין, יש סדר והגיון. קולות הנפץ, עם זאת, מהדהדים מכל הכיוונים, משל הייתה זו פעולה צבאית כנגד חדירת כוחות עוינים ליערות פנסילבניה. לתחייה קמים גם אתי החפירה – שכניי, אלו שאינם מכלים את זמנם ביריות לכל עבר, מתקינים את גינותיהם בימים אלו ומניחים חיפוי, רסק עצים טרי וכהה, במעגלים מוקפדים סביב גזעי השיחים והעצים שבגינותיהם. כאן אין אוהבים אדמה חשופה. היכן שאין עשב או אספלט יונח החיפוי שצבעו כמעט שחור ויחודש מדי אביב. מסיבה זו, על אף כמויות הגשם הנדיבות, אין בנמצא בוץ ואנו נתקלים בו לעיתים רחוקות בלבד, בשמורות הטבע ובגדות האגמים.
בנוף הגבעות, הכפרים והעיירות, כל הארץ דגלים דגלים: על בתים, חנויות ובכניסה למרכזי הקניות, על גדרות חוות, בחריצי תיבות הדואר. דגלי ענק, דגלים קטנים, נעוצים בגדרות או על תרנים גבוהים, נעים ברוח האביב. ציור הדגל האמריקאי של ג׳ספר ג׳ונס מתרוקן, לנוכח השפע החזותי, מכל משמעות אידיאולוגית ולאומית והופך באחת לאמירה ציורית מתחום הטבע הדומם והחפצים המצויים. כשם שניתן לצייר כאן פרות, גבעות ואסמים, כך ניתן לצייר גם דגלים.

* * *

לאחר שעת הסיפור בספריה נפלטו הילדים מחדר הקריאה אל חלל הספריה ומיהרו לגשת אל הצעצועים המסודרים בפינותיהם: לוחות לגו לפעוטות מחוברים לקירות וקערות גדושות קוביות מתחתם, טירה גדולה מעץ ובובות קטנות לשחק בה. בפינה המרוחקת – מסילת רכבת, קטרים וקרונות.
אנחנו ישבנו בכורסאות ועיינו בספרים. לצדנו, בסמוך לטירת העץ, כרע ילד קטן והכניס את הבובות בשערי הטירה. ילד נוסף התקרב אליו ואמו פסעה בעקבותיו. הבטתי בהם, סקרנית לדעת כיצד יפנו זה לזה וכיצד יחל המשחק המשותף. במובן מסוים, מבלי להעניק לכך מחשבה, ליקטתי מידע שימושי אודות דרכי התחברות לילדים אחרים, מידע אותו הייתי בודאי מנחילה בהמשך היום לילדיי. אלא שרגע לפני שהגיע לטירה הנחשקת, שהייתה גדולה דיה למשחק משותף של כארבעה ילדים, אמרה אמו של הילד, שניצבה עתה מאחוריו: ״לא!״ והילד עצר. ״אל תשחק. זה לא המשחק שלך עכשו. חכה לתורך״. הילד הוסיף להתבונן בטירה ובילד ששיחק בה ובכל פעם שהיסס ונטה מעט לכיוונם, חזרה בתקיפות על אותם המשפטים עד שחדל להתעניין, פנה והלך משם. התבוננתי וראיתי במאורע זה את השוני הגדול, את ניצניו החינוכיים של מה שאנו מכנים לעיתים ״הצביעות האמריקאית״, אלא שאין זו צביעות כלל, אלא מערכת שלמה של גבולות שתפקידה לגדר, בחיוך ובנועם, את תחומי המרחב האישי. החביבות נטולת האבחנה אינה מיועדת להעניק ליטוף מילולי אוהב לנמעניה, אלא משמשת כשומרת הסף של תרבות הקנאית עד מאד לפרטיות החברים בה. הנסיון לדחוק אמריקאי לפינה בכדי לקבל ממנו מענה ישיר עלול לגבות מחיר בדמות תגובה צורבת, תמציתית ולא נחמדה בעליל. פעם אחת חוויתי שכמותה ומאז אני נזהרת בצוננין. מעשה שהיה כך היה: בשיחה עם הגננת של טליה, ביום ההורים לפני כחודשיים, שאלתי אותה, מכיון שטליה הוזמנה למסיבת יום הולדת של ילדה מהגן,  מה נהוג במקומותיהם להביא לימי הולדת. ״הו״, אמרה וספקה את כפותיה, ״כל מה שתביאי יהיה טוב״. ״חשבתי להכין משהו יצירתי״ אמרתי. ״כן!״ אמרה בהתלהבות,״זה יהיה נפלא״. ״או שאולי כדאי שפשוט אקנה איזה משהו ורוד ונוצץ״ המשכתי להרהר בקול רם. ״בהחלט״ ענתה באותה נימה נרגשת ״זה  יהיה מצוין! ומדהים!״ ״מיסיס קינדל״, אמרתי, ״את לא עוזרת לי״ ובלבי ידעתי מיד שהגעתי לקצה שאין להגיע אליו. חיוך נבוך חלף בינינו ומיסים קינדל התרוממה ממושבה ואמרה ביובש תכליתי ומתקתק, בעודה מחווה בידה לעברה הדלת הנפתחת אל המסדרון: ״הנה, ראי מה עשית! גזלת מזמנו של ההורה הממתין בתור״. צליפת שוט, קלה ודקה אך חורצת.

לראשונה מזה ארבעה חודשים פגשתי את השכן המתגורר בבית הסמוך. הוא יצא ברכבו, אני שוטטתי עם מיקה בשביל הגישה וכך נתקלנו זה בזו. ״אני מאמין שלא נערכה בינינו היכרות״, אמר לי מבעד לחלון הפתוח איש צנום בחולצה משובצת וכובע מצחייה, ״אני ג׳ים בנט״. הצגתי אף אני את עצמי ושקענו בשיחה מועילה אודות עקבות בעלי חיים בשלג, פריחת העצים באביב ונזקי האיילים לצמחי הגינה. לאחר שנסע נזכרתי בשאלות רבות שרציתי לשאול ושכחתי, אבל מכיוון שהרשים אותי כאדם ביישן ומסוגר, חששתי שמעשה נועז כהליכה עד לביתו ונקישה בדלת עשוי להחריד את שלוותו ולערער את יחסינו המעודנים, שלא לומר הערטילאיים. שקלתי לכתוב את כל שאלותיי במכתב ולהניח בתיבת הדואר שלו. בעיקר חשוב לי לדעת, האם פרחי הבר והתרבות שיש בדעתי לייבא לגינה יאכלו עד תום בידי האיילים? האם זהה יהיה גורלו של עץ תפוחים, במידה ואחליט לנטוע עץ שכזה?
אכן, חזרתי לסורי ועל אף שהבטחתי לעצמי לא להשתעבד לאדמה זרה, בכל זאת אני מוכרחה איזה שתיל קטנטן פה , איזו שקית זרעים שם. כמובן, אני שולטת בעצמי לגמרי ואוכל להפסיק בכל רגע שארצה.

ברכב מתנגנת שוב ושוב אסופת שירים משנות השישים שליקטתי בקפידה – הגייה ברורה, מילים פשוטות, פזמונים קליטים ונעימים לאוזן. בעיקר הביטלס, כמה להיטים מתקתקים וגם סיימון וגרפונקל. עלמה, טליה ולביא כבר שרים ביחד עם המנגינות. מדי פעם הם מבקשים שאנמיך את המוסיקה ושואלים לפירושו של משפט. יום אחד, במהלך הנסיעה, התנגן השיר הנפלא The boxer בביצוע המקורי של סיימון וגרפונקל. בבית השני שאלה עלמה מה עושה הסוס בשיר (horse on seventh avenue ולמעשה אלו הן whores on seventh avenue). במהירות מסחררת חישבתי הסתבכויות הוריות אפשריות והחלטתי לנקוט בגישת המבוי הסתום: זה רק סוס שמסתובב לו בניו יורק, עניתי לה כלאחר יד. לעת עתה זה יספיק.

IMG_7641

לפני כמה ימים שוחחתי לראשונה עם ד׳, לאחר ארבעה חודשים בהם תעתע בנו פער השעות. השעה כאן הייתה אחת עשרה בבוקר והוא, שנוכח בחיי ובמחשבותיי מזה שנים רבות, הקיץ משנת הצהרים שלו ועתה ישב במרפסת ביתו עם כוס יין, מתענג על שמש בין ערביים. שוחחנו. מילותינו דילגו בקו מקוטע, במשפטים מדודים ובדרישות שלום שאיחו אך בקושי את תפרי השיחה הרופפים. ד׳ כבר איש זקן והשכחה אוחזת בו. במאמץ ניכר אמר לי: ״אני משוחח איתך ומשתדל לא להישמע אידיוט. אני כמעט לגמרי אידיוט, מחפש אחרי המילים כאילו הידיים מחפשות אחרי משהו בתוך מים. אני זוכר אותך כי אני רוצה לזכור אותך. את חברה שלי״. איני יודעת אם נשוב ונפגש בחיים האלה. הוא, אני  והחלל בינינו כמו כלים עטורי חיים למשבי העצב ולגעגוע.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s