יום ראשון, יום מנוחה. בקרבת מקום התקיימה תצוגת סוסים. קולו של הכרוז נישא מעל לצמרות העצים ונשמע בגינתנו כמלמול רם ולא ברור. ניקדתי את כולנו בטיפות של שמן גרניום, שהמקומיים משתמשים בו באדיקות לדחיית קרציות ויצאנו אל היער, לגזום, לנסר ולפנות מקום בסבך לערסלים וחבלי טיפוס שהמתינו בסבלנות, דחוסים בתיק שחור וגדול בפינת ארון אפלולי, לשובה של השמש, אמנם לא ממש ברום הרקיע, אבל הרבה פחות נמוכה מכפי שהייתה קודם לכן. לשמחתי הרבה, גיליתי בינות לעצים כמה פרחי גרניום בר, שהוא גדול, סגול ומרשים בהרבה מקרובו הישראלי. בינתיים, בעודי סופקת כפיים בחדווה למראה הגרניום, התקין עידו טרפז מחבלים, צינור ומחברי ברזל שרכש בחנות חומרי בניין סמוכה. כאן נתונה חיבת אנשי המקום לגימנסטיקה, כלומר התעמלות קרקע ומכשירים: בכל העיירות הסובבות אותנו ישנם חוגי התעמלות על פי גילאים ורמות ונבחרות המתחרות ברמה האזורית והארצית. עיניי ההורים נשואות קדימה – אל מלגה נחשקת שתכסה את העלויות הניכרות של לימודים בקולג׳ ומי יודע – אולי אף מדליה אולימפית. מכיון שלא מצאנו באזורנו חוג המוקדש כולו לאקרובטיקה אווירית, למורת רוחה של עלמה, שרצתה מאד להמשיך ולתרגל את ידיעותיה בתחום, נדרשנו למעשה. כעת יכולה עלמה לשוב ולהתהפך להנאתה וסביב לה – עצים תמירים וסבך שיחים המדיף ניחוח עדין ומתוק של יערה.

בבוקר אותו היום הצטרפתי, לאחר שנרשמתי מבעוד מועד, לסיור פרחי בר ביער וורוויק הסמוך, אותו הנחו שומר היערות כריס ושומרת היערות מייגן, שלא חדלה להתנצל במהלך האירוע על היותה שומרת יערות במשרה חלקית, בעלת ותק צנוע של שלוש שנים בלבד. כריס, לעומתה, דיבר ארוכות על שנותיו בתחום, עד שנדמה היה, כי ככל הנראה לבש אפוד ירקרק, מכנסיי דגמ״ח וכובע מצחייה עוד לפני שידע ללכת. ״אני לא בטוח בכל השמות״ הקדים ואמר, ״אז כל פעם שאתקל בפרח לא מוכר אגיד לכם שזהו סוג של שן הארי, בסדר?״ לשכנתי במעין ברוך הייתה את אותה הבדיחה בדיוק, רק שאצלה הייתה זו הגעדה שהקריבה את ייחודה הבוטני לטובת הכלל. יערות החוף המזרחי, כך סיפרו שומרי היער, הם שדה קרב של ממש בין המינים המקומיים הנאבקים על המשכיותם ובין מינים פולשים שהובאו במהלך המאות האחרונות על ידי המתיישבים האירופאיים. אחת למספר שנים מבצעים כבאים מטעם המחוז שריפה מבוקרת של רצפת היער, בכדי לאפשר לצמחייה המקומית המעודנת לנבוט ולשגשג. העצים, שגזעיהם דחוסים ולחים וענפיהם מצויים בגובה רב מעל פני האדמה, אינם ניצתים בלהבות המלחכות.
שמותיהם של הפרחים המקומיים מדיפים ניחוחות של עבר רחוק ואמונות משונות: שורש דם, מלפפון אינדיאני, פעמונית היבלת ועוד. פסעתי בעקבות שומרי היערות, ספר הרישומים שעון על זרועי הימנית ושירבטתי במרץ במהלך השניות הספורות בהן רכנו שומרי היער אל עבר העלווה, הגבעול, הניצן וכן הלאה והתחבטו בקול רם האם זוהי פעמונית היבלת גדולת הפרח, או זו המצויה, או שמא השטוחה. האם זהו חותם שלמה האמיתי או המזויף וכן הלאה. סביבם התגודדו פנסילבנים אוחזי מגדיר ואנוכי, הרושמת ומוסיפה מילים בכתב מסתורי.

יום הזכרון ויום העצמאות היו וחלפו להם. השעה הייתה אחת בצהריים ואנו ישבנו סביב שולחן האוכל.  עידו אמר:״עכשו צפירה״. נזכרנו בקיבוץ, בטקס בחורשה בקצה הרחוב, בחולצות הלבנות ובמדבקות של דם המכבים. בהליכה על פני אבן הזכרון, בצפירה ובטקס שאחריה. בצינה המחלחלת לעת ערב, על אף שהבוקר היה בודאי חם ומכביד. בדרך חזרה מן הטקס אל הבית, שמשכה דקות ספורות, אך טליה ולביא, עייפים ורועדים מעט, נישאים במהלכה על כתפי בניהם המתבגרים של שכנינו. אלא שאין זה ערב כעת, אלא צהרים. היערות סביבנו הוריקו ושפע פרחי בר נבטו במדשאה. עננים גדולים נעים מן המערב למזרח ורחש הרוח בצמרות תוחם ומהסה את העולם מעבר לו.
בגינתנו מתגוררים, כך על פי תצפיות מדוקדקות של מיטב החוקרים שגובהם אינו עולה על מטר וחצי: צמד עכברים, ארנבת וזוג מרמיטות, המתקראות groundhog ובפי העם – woodchuck. אודותן נכתב הפזמון שובר השיניים, אותו זכיתי כבר לשמוע, מדוקלם בחדווה מפי מיסיס קינדל, הגננת של טליה:

How much wood could a woodchuck chuck
?If a woodchuck could chuck wood
,As much wood as a woodchuck could chuck
.If a woodchuck could chuck wood

ניחא האיילים, אליהם כבר התרגלה מיקה והיא מקבלת את תנועתם ברחבי היער בהשלמה כפופת אוזניים. אבל המרמיטות! משהבחינה בהן יום אחד, מדלגות מעל חומת האבנים, פרצה בדהרה לכיוונן והן, כמובן, הגיבו בדהרה משלהן ונבלעו בפתחו של חור באחד מגזעי העצים, מטה מטה, אל תוך המחילה. מיקה נעצרה בחריקת כפות אל מול הפתח האפלולי ורחרחה בעניין את ממצאיה הדלים. משהסיקה כי לא הגיעה לכלל מיצוי התקרית, נותרה דרוכה בפתח המחילה במשך מחצית השעה ומיאנה לשוב על אף קריאותי הנרגשות. לאחר זמן רב התרצתה ופנתה אל הבית. מאז אותו היום, היא מקפידה לשוב ולרחרח את הפתח המסתורי, מי יודע, אולי תצאנה ממנו צמד החיות המוזרות שמראן כאוגר בעל זנב, בערך בגודל של תרנגולת.

שבנו אתמול לאחוזת ספרינגטון, הפעם בכדי להתבונן בגורי החזירים, המתארחים באסם הגדול מדי אביב, לאחר שנולדו וגדלו בחווה מרוחקת מכאן, הערוכה לגידול גורים נטולי פרווה בקור של ראשית האביב. אותה חווה מקיימת קשרי ידידות ושיתוף פעולה עם אחוזת ספרינגטון מזה מאה וחמש עשרה השנים האחרונות. בסמוך לדיר החזירים נתלו דפים ועט ואנו נתבקשנו באדיבות לכתוב מילות תודה והוקרה לאותם חוואים מרוחקים, על שהואילו בטובם לחלוק את חזיריהם עמנו. את טאבית׳ה והילדים פגשנו בדרך לבריכה הגדולה. מת׳ן בן השש הגיע עם מגפי גומי ורשת ללכוד בה צפרדעים. לאכזבתו, היו חורי הרשת גדולים מדי והצפרדעים זינקו לכל עבר ברגע שהניף את הרשת אל מחוץ למים. חבורת דגי טרוטה, Rainbow trout, כך הם נקראים על שום קשקשיהם הצבעוניים, הביטה בנו ממושכות מן הקרקע הבוצית. הילדים ספוגי המים מצמצו ראשונים ומשהשליך מת׳ן את רשתו למים נסו הדגים לכל עבר. ישבנו על הספסל הסמוך והתענגנו על המרחבים הגדולים והשקטים ועל עצי האלון העתיקים, שגודלם כגודל האלה האטלנטית בצומת כוח אך הם צעירים ממנה בשנים רבות. כאן גר לפני שנים רבות וויליאם פן, מייסד פנסילבניה, שקיבל לידיו את שטחי היערות, שגודלם פי חמש ממדינת ישראל, כתחליף לפדיון כספי של חוב ישן שחב הכתר הבריטי להוריו. על שום כך נקראת הארץ פנסילבניה – היער של פן.

יש כאן המון משפחות בחינוך ביתי וזו חוויה מאד משמחת עבורי. כמעט בכל שיחה, עם השכנות ברחוב, בחנות הירקות, במאפייה שבצומת, בחוג ההתעמלות – אני מגלה שהאשה שמולי גידלה או מגדלת ילדים בחינוך ביתי. איני נשאלת מהו חינוך ביתי או נדרשת להסביר בסבלנות שבכל אופן יש חברים, אפילו בחינוך ביתי. ולא, זה לא אומר שאנחנו כל הזמן בבית. ומה יהיה הלאה ואיך הילדים יתפתחו בלי מסגרת. שום דבר מכל אלה, אלא: ״גם אנחנו!״ נלהב ומזדהה מן הצעירות או, אם יוצא מפיה של אישה בוגרת וכסופת שיער אזי שקול ונזכר, חיוך מרומז בפינת פיה, כמאשרת לי את יופיה של הדרך, שאין שנייה לה.

בעודי עורכת ומכינה את תיק העבודות השנתי של עלמה, לצורך קבלת אישור לחינוך הביתי מאגף החינוך אליו אני משתייכת על פי מקום מגוריי, נודע לי, כי מבין כל מדינות ארצות הברית, פנסילבניה היא המחמירה ביותר בכל הנוגע לאישורי החינוך הביתי. יש מדינות בהן לא נדרש דבר, יש כאלו בהן נדרשת שיחת טלפון בלבד וכן הלאה. דרגות הבירוקרטיה מצויינות באמצעות קשת צבעים הנעה מירוק למדינות המקלות ביותר, בואכה צהוב וכתום ועד לאדום למחמירות שבהן.  במפת ארצות הברית של אישורי החינוך הביתי, פנסילבניה היא כתם אדום בוהק. אך בעוד מכרותיי, שהגיעו ממדינות ״ירוקות״, מורטות את שערות ראשן באימה לנוכח רשימת הדרישות הארוכה והמייגעת, הרי אני, שהגעתי מן הלבנט ויודעת אי סדר מהו, יכולה רק להעריך ולהתענג על הסדר והיעילות ההופכים את המשימה הממושכת לפשוטה וברורה. עוד כמה צעדים והאישור השנתי הנכסף יהיה בידינו.

* * *

בנסיעה מן האחוזה אל ביתנו ראיתי חשרת עבים עולה מן האופק וצורתה נדמתה בעיניי כמורדות רכס הרי נפתלי בשוליו המערביים של עמק החולה. לשבריר שנייה השתנה המרחב סביבי ואני נסעתי לעבר הרכס. צמרות העצים הגבוהים, שאיני יודעת את שמם, נדמו לי כצמרות האקליפטוסים בכבישי הגליל העליון. אחזתי ברגע בהנאה, עד שפניתי בכביש והעננים נותרו מאחוריי.

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “דברים שרואים מכאן

    1. תודה יונת! כריס שומר היערות טען, שצמחים שנקראים כך שימשו בעבר, או לפחות האמינו שיועילו, לריפוי יבלות. מעניין האם התרגום לעברית שמט את המטען ההיסטורי בשל היעדר יבלות בארץ הקודש?

      אהבתי

    1. לא מופרך! חשדתי בכריס באלתור יתר.
      בקישור ששלחת, מדברים גם על שימוש רפואי וגם על המילה צמח. אבל יש שם הסבר נוסף שתפס את עיניי ושמקשר את המילה ל-״שורש״. מה שמעניין בצמח הזה, כך למדתי אך אתמול, שכל הפריטים מעל פני הקרקע נובעים משורש אחד גדול. לכן, לא נובטים צמחים נוספים היכן שהם גדלים וגם לא ניתן להעתיק פריטים בודדים (הם נובלים)

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s