כעת, משחלפו להם השבועות ואנו מבוססים למדי בביתנו ובארץ זו, הבשלתי לספר את סיפור הטיסה: טיסתנו הייתה טיסת לילה מנמל התעופה בן גוריון לניו יורק. היא הייתה קו פרשת המים, אליו התקרבו הימים, גדושים בעשייה קדחתנית ומעבר לו נחו חיינו החדשים, שהיו בעינינו כחלום שטרם נחלם. המסע תוכנן כמבצע צבאי שמטרתו העיקרית, מעבר לפרטים זניחים כגון הגעה בשלום, הייתה שמירה על שפיותנו בתרחיש המורכב והשברירי שניצב בפנינו: טיסת לילה בכיוון אחד שמשכה שתים עשרה שעות עם שלושה ילדים קטנים, הכלבה מיקה ולמעלה מעשרה תיקים שחורים וגדולים, בהם ארזנו את כל רכושנו. לעת ערב נפרדנו מחברינו בחיבוקים, נשיקות ודמעות ונדחסנו, על טפנו, כלבתנו ומזוודותינו, אל המיניבוס. במהלך היום שקדם לטיסה הותשו הילדים דיים בכדי שירדמו במיניבוס בדרך לשדה התעופה. מעודדים מהצלחתנו הראשונית, המשכנו לשלב הבא: הערתם של ילדינו ושמירה על עירנותם עד להמראה, בכדי לאפשר לנו שנת לילה ממושכת ככל האפשר במהלך הטיסה. הבנות התעוררו בקלילות ובחן למראה הסבים והסבתות שבאו להפרד מאיתנו בשדה אך לביא חזר ועצם עיניים וראשו שב ונשמט על חזהו. משניסינו להעמידו צנח ארצה כבובת סמרטוטים. בלית ברירה, שלפתי את נשק יום הדין: ממתקים מהמכונה. די היה בצמד המילים לשגר תועפות אדרנלין לעורקיהם ולגרום להם לשאוט בחדווה לעבר מכונת הממתקים בקצהו של אולם הנוסעים. התרגשותם מרגע החסד האמהי הנדיר והבלתי צפוי, בשילוב עם כמות סוכר שאינם מורגלים בה, סיפקו את התוצאה הרצויה: עירנות מופלגת עד השעות הקטנות של הלילה.
ארזנו תיק גב גדול שהיו בו מיני מזונות וברגע שמי מילדינו אך פצה את פיו בתואנה כלשהי מיד שיגרנו לעברו איזה כריך שסבתא הכינה לדרך או חטיף בריאות שרכשנו במו ידינו. חברותינו הטובות הכינו ערכות יצירה ושעשוע למשך הטיסה. זה המקום להודות ולהתוודות כי הערכות המושקעות הוכו שוק על ירך בידי מגוון המסכים המרצדים שעמדו לרשותנו. המאורעות הלמו את תכנונם והכל התקדם כשורה: הילדים נרדמו והקיצו בהתאם ללוח הזמנים המשוער, אכלו ולא השאירו כלום בצלחת, התנהגו יפה זה לזו, לא חבטו באקראי או במתכוון בנוסעים האחרים ובאופן כללי השרו עלינו נחת. עידו ואנוכי היינו מרוצים מאד מעצמנו ושיבחנו את עצמנו במבטים מלאי משמעות ובמילות קוד זהירות. לאחר כשעתיים איחור בהמראה ושתים עשרה שעות טיסה נחת המטוס בנמל התעופה בניו יורק ואנו נפלטנו מתוכו, עברנו את המסלול האיטי והמייגע של ביקורת הדרכונים ואיסוף המזוודות והמתנו לעידו שהלך לאסוף את מיקה. כשחזר, העידו פניו הקודרים על תסבוכת לא צפויה בעלילה המושלמת עד כה: מחמת החרדה שאחזה בה, או בשל השפעתו המשחררת של כדור השינה שניתן לה, או גם וגם, הצליחה מיקה לעשות את צרכיה באופן נוזלי מן הרגיל וגם להתעטף בהם היטב, כך שמראה הכללי היה לא פחות ממחריד וכך היה גם הריח שנדף ממנה. מצבה היחודי, עם זאת, סייע לנו לעבור במהירות, שלא לומר בריצה, את פקידי המכס האמריקאי, שאף הואילו בטובם להורות לנו ביד אחת את הדרך החוצה בעוד ידם השנייה סותמת את נחיריהם מחמת הסרחון. בחוץ, על המדרכה, קוששתי מגבונים מאם אקראית ומגבות נייר מן השירותים הציבוריים ועידו ניגב וניגב, את מיקה ואת הכלוב, עד שהפסיקו שניהם לטפטף ורק ריחם נותר איום ונורא. בידיו של נהג המונית הניח עידו תשר נדיב בכדי שיקח אותנו, בחלונות פתוחים לרווחה אל הקור של סוף דצמבר, כי חלונות סגורים אי אפשר היה, עד לביתנו, מרחק שעתיים נסיעה מנמל התעופה. מבלי שכף רגלו תדרוך בביתנו החדש, לקח עידו את מיקה ברצועה אל המרכז הווטרינרי הקרוב, בכדי שישטפו אותה ויקרצפו מעליה את הזוהמה וישיבו אותה אלינו, כמה שעות מאוחר יותר, כשהיא מצוחצחת ומבושמת. משנכנסה אל ביתה החדש, מיהרה להשתרע מתחת לשולחן המטבח, כמנהגה מימים ימימה ושם נותרה, להוציא טיולים יומיים, עד עצם היום הזה.

לפני כשבוע, עת ביקרוני שכנותיי ביקור נימוסין ראשון מסוגו לצורכי תהיה על קנקני, למדתי מהו הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לעשות כשסופה מתקרבת. יש כאן מגוון רחב של סופות, בחורף ובקיץ, קרות וחמות. הנוראה מכולם אינה סופת שלגים, אלא דווקא סופת קרח, בה מתגבשים נטיפי קרח גדולים ונתלים מצמרות העצים. המראה, כך ספרו לי קטי ומרסלה, מרהיב ביופיו אך מסוכן: העצים מתכופפים תחת משקלו של הקרח ולבסוף קורסים אפיים ארצה. בדרכם אל האדמה הם מועכים מכוניות ובתים וקורעים חוטי חשמל. ולכן, הדבר החשוב ביותר שיש לעשות עם בוא הסופה הוא: למלא את האמבטיה. ״כן״, אמרה קטי, ״זה נכון שכדאי גם לקנות מזון ומים ולמלא דלק, אבל זה שטויות. האמבטיה לעומת זאת״, הוסיפה בכובד ראש, ״היא חיונית.״
הבתים כאן, ואת זה כבר ידענו קודם לכן, בנויים מעל לבארות, שבעבר בוודאי שלשלו דליים לתוכן ועתה הן חבויות מתחת לפני הקרקע ומשאבה חשמלית מעלה את המים אל צנרת הבית. במקרה של סופה וקריסת עצים, תושבי האיזור עלולים להיוותר ללא חשמל במשך ימים ספורים (״חמישה ימים זה לקח בסופה האחרונה״, סיפרה קטי , ״ולא בגלל שלא עבדו במרץ, פשוט כל כך הרבה עצים נפלו״) ואז אין מים. לכלום. את המים לשתייה קונים בחנות, אבל להדחת האסלה, לשטיפת ידיים – לכל אלה משמשים מי האמבטיה שהכינונו מראש.
היה זה יום חמישי בצהריים ומולי ישבו קטי ומרסלה ושתו כוסות מים מחמת מכסת הקפאין היומית, אותה כבר צלחו קודם לכן. בהמשך הצטרפה רים, אותה לא ראיתי ולו פעם אחת מאז הגיענו, לפני כמעט חמישה חודשים. רים ובעלה מוחמד מתגוררים בבית הסמוך שדלתותיו סגורות תמיד וחלונותיו מוגפים. מכונית יוצאת עם שחר וחוזרת לעת ערב. כל כך מועטה התכונה בבית עד שבתחילה סברתי שאין איש מתגורר בו. עתה למדתי שבשל בעיות גב חמורות אינם מרבים לצאת מביתם. רים הגיעה מחאלב שבסוריה לפני שנים רבות. את נעוריה העבירה בלוס אנג׳לס ומשהכירה את בעלה, סורי אף הוא, באה בעקבותיו אל פנסילבניה. כאן השתקעו וגידלו את שני ילדיהם. כשנכנסה רים אל המטבח עסקו לביא וטליה בדחיסת שקדים לתוך תמרים מגולענים והמחזה מילא אותה באושר. ״ככה בדיוק״, אמרה בעודה קורסת בכבדות אל תוך הכסא ומניחה את ידה על זרועה של מרסלה השכנה, ״ככה בדיוק היו עושים בסוריה! אבל בסוריה״, שבה רים ונזכרה, ״לא היה כסף לשקדים ולכן היו ממלאים את התמרים באגוזי מלך. רק באירועים חגיגיים במיוחד, כמו לידה או חתונה, היו מכינים תמרים ממולאים בשקדים״. מן התמרים הממולאים ואילך היה יחסה אליי כאל בת משפחה המביאה עמה דרישת שלום ממולדת רחוקה. שיחתנו, שעד להגיעה עסקה במזג האוויר ומוראותיו, הוצפה זכרונות מסוריה, זכרונות מתוקים-מרים על ילדות בארץ שהמים והחשמל ניתנים בה במשורה ובעדיפות למשפחות המקורבות לצמרת הצבא ולשלטון, על נעורים בצל אימוני ירי בתיכון מחשש להתקפת הצבא הישראלי, על רדיפות וגירוש יהודי חאלב שאהבו את מולדתם בכל לבם אך נאלצו לקום, להותיר את רכושם וללכת ממנה, ביניהם רואה החשבון של אביה, שעזב את חאלב בלב כבד, בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה. רים שוחחה עימי בלהט ששנותיה כאן עידנו, אך עדיין ריצד בה ופיזז לנגד עיניי, תמצית עזה ובהירה של השמש הים תיכונית, משב רוח פתוחה, משתלחת, המחוללת בריקוד של קרבה וריחוק, כיסוי וגילוי לסירוגין.
הערב התבשרתי בשורה משמחת: מורן וילדיה, שנסעו מכאן בשלהי החורף, ישובו בקרוב. חודשיים חלפו מאז עזיבתם. בינתיים חלף לו החורף ובא האביב ועמו פנים ודמויות חדשות בחיינו, אמהות וילדיהן: סטייסי, טיפאני, ואלרי וקלי, רבקה ועוד רבקה, קריסטין וראשמי, קולין, ג׳ון (כלומר June), לינדסי וזו ששכחתי את שמה, אך הזכירה לי את חברתי מקיבוץ שניר, הן במראה והן בלהט הדיבור. שפע אנושי ממלא את הימים – מפגשי חינוך ביתי, טיולים וביקורים – ואני סקרנית לדעת מי מבין כל אלו, נגיעתו בחיינו תהפוך לאחיזה איתנה ומי ירפה ויסחף אל תוך נהר הזמן שאינו דומם לרגע.

IMG_7805

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פרשת המים

  1. מקסימים תיאוריך, כל כך נעים לקרוא על נורמליות. שהמלחמות היחידות החשובות הן מלחמות באיתני הטבע.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s