סוף מאי ועדיין גשום. למגבים באוטו שלנו יש שש מהירויות ניגוב. למה זה טוב, אתם שואלים את עצמכם. גם אני שאלתי את עצמי. ברכב שהיה לנו בישראל היו לכל היותר שלוש מהירויות והשימושית ביותר הייתה דווקא פונקציית ההתזה פלוס ניגוב שנועדה למחות, מדי בוקר, את חריוני הציפורים ותועפות האבק מהשמשה הקדמית.
אבל כאן יש שש. חקרתי והגעתי למסקנות מפורטות: דרגת הניגוב הראשונה מיועדת למעין ערפל לחלוחי, מצב צבירה טרום נוזלי באיזור הדמדומים שבין משקע מקומי למאה אחוזי לחות. אלו הם המים כפוטנציאל המרחף מעבר להשפעתו של כוח המשיכה ורק אני, שחולפת בתוכו, גורמת לו להתממש לטיפות, להידבק לשמשה ולהסתיר לי את יפי הדרך המתפתלת. דרגת הניגוב השנייה מיועדת לאותן טיפות אבל עם איזו תאוצה קלה. ההבדל הוא לא גדול, אבל הי, זאת אמריקה, כאן יש כפתור לכל דבר. הדרגה השלישית מיועדת לממטרים, מה שנקרא כאן showers, שזה לא שום דבר שקיים בישראל. המון טיפות שמזמזמות ברחש עדין ויכולות לרדת ולרדת ימים על גבי ימים. אפשר ללכת בתוכן, עם מעיל גשם וגם בלעדיו. מטריה זה לרכרוכיים.
הדרגה הרביעית לא ברורה לי לגמרי, בינתיים השתמשתי בה במקרים מאד מסוימים בהם נהגתי בכביש המהיר, ממטרים מעליי ומשאית טריילר לפניי, עשרות גלגליה מתגלגלים ומתיזים ללא הפסק על שמשת רכבנו.
הדרגה החמישית מיועדת לגשם. היא מסומנת כ-low, כלומר עד עכשו כלום לא נחשב והיא מיועדת לגשם-גשם, rain אמיתי, להלן הדרגה השלישית והמהירה ביותר במגבי מכוניות הארץ המובטחת, דרגה שמשמעה מצב חירום כללי, המשק מפסיד מליארדים, איילון מוצף, כבישים קורסים בדרום ופיקוד העורף ממליץ להישאר בבית ולא להזריק אטרופין.
הדרגה השישית מסומנת כ-high וטרם השתמשתי בה. למעשה, אני חוששת במקצת מהיום שבו אצטרך להשתמש בה. שכניי הבטיחו לי שאנו רחוקים דיינו מהחוף ואיננו נתונים לגחמותיהן של סופות ההוריקן וגלי צונאמי אין כאן, אז זה כנראה משהו אחר ושאלוהים יעזור לי כשזה יגיע.
חוץ מזה נפל דבר: אביר נעורי, פול יאנג, ששירו love of the common people היה להיט גדול בראשית שנות השמונים ואני זוכרת, עוד מבית הספר היסודי בחולון, איך עשינו עם הידיים כמו זמרות הליווי ושרנו בגרון ניחר:״ אה יאי יאי יאי״, אז פול יאנג, כך גיליתי במהלך שיטוטי בנבכי תרבות ארצות הברית, בכלל לא כתב את השיר אלא רק עשה לו ביצוע מחודש. תדהמה וזעזוע אחזו בי כשגיליתי שזמרת קאנטרי בשם לין אנדרסון שרה אותו כבר ב-1968. הקשבתי לו כמה וכמה פעמים והביצוע שלה כבש אותי ונשמע לי הגיוני והולם את איזור מגורינו, המנוקד בעיירות קטנות וחוות נידחות:

https://g.co/kgs/dqfC0k

ובעניין החוות. שמתי לב שאנשי החוות רזים, אפילו צנומים. אין זה דבר של מה בכך- יש לא מעט אנשים שמנים בארצות הברית. בכל דבר מזון יש לחשוד בעודפי סוכר. מן הפעם בה סרנו לאכול צלעות ברוטב ברביקיו בגריל מקומי התאוששנו רק לאחר כשבוע. נדמה היה לי שגופי בלם בפתאומיות את כל התהליכים המטבוליים לרגל הבשר השמנוני עטוף הרוטב המתוק מדי שנחת בקרבו (ועוד הזמנתי חצי מנה!) והכריז על שביתת מערכות עד להודעה חדשה. כהלומי רעם התהלכנו במשך כמה ימים עד שסרה מעלינו סופת הסוכר. יחסם של הפנסילבנים לירקות אף הוא גובל בהתעללות: כל ירק שנופל לידיהם הם מבשלים, מקרמלים, זורים עליו גבינה צהובה ומטביעים אותו בשמנת, או כל אפשרות אחרת שעולה בדעתם ושמטרתה להכניע את את הירק הפראי ולאלף אותו כך שיתאים לצריכתם של בני תרבות. ריבה נחשבת פירות טריים לכל דבר. ובזאת אסכם.

לאחר כשבוע של האזנה חוזרת ונשנית לביצוע של לין אנדרסון, סקרנותי שבה והתעוררה וניגשתי לחפש ביצועים נוספים לשיר. להפתעתי גיליתי ביצועים רבים וטובים. אפילו אלטון ג׳ון שר אותו, אי שם בשנות השבעים. לאחר האזנות ספורות, אני יכולה להגיד שהביצוע החביב עליי ביותר, לפחות בשבוע הקרוב, הוא זה של הוינסטונס, משלהי שנות השישים:

https://g.co/kgs/OQSWfO

ערב שבועות. בעיניים עצומות אני יכולה לדמיין את טקס חג השבועות בקיבוץ, המחוללות והמחוללים בלבן ותהלוכת ענפי המשק. בודאי חם ויבש ורוחות נעימות מנשבות במעלה הגבעה. איזהו חכם – המביא מחצלת וכל השאר מתכבדים ומתיישבים בזהירות על מיני הכרבולות והחרולים בדשא מרובה הקרחות. אנחנו חגגנו את שבועות בביתנו, בחיק המשפחה. בחוץ היה אפור, קריר וגשום ועידו פתח את סעודת החג בקידוש ליל שבועות כשסודר צמרירי לגופו ואני אף הגדלתי עשות והתעטפתי בצעיף. דומה כי אנו כלואים בלולאת זמן מסתורית, חיים שוב ושוב את אותם שבועיים קרירים של אביב ישראלי שמתרחשים אי שם בין פורים לפסח ומתפוגגים לתוך השרב וסופות החול של חודש ניסן ואילו כאן נמתחים ימים אלו על פני נצח של שלושה חודשים תמימים וסופם מי ישורנו.

אמנם שכניי מבטיחים לי קיץ חם ולח אך אני כבר חושדת בהם, כילידת מישור החוף המהביל, שאין הם יודעים חום ולחות אמיתיים מהם. בקדחתנות ממהרים כולם לנקות ולמלא את בריכות השחייה בכדי שיהיו מוכנות לפתיחה ביום הזכרון, הממוריאל דיי, שמשכו, באופן הגיוני לחלוטין, שלושה ימים תמימים. ביום הזכרון לחללי מלחמות ארצות הברית אין שירים קודרים ברדיו, לא אזעקות וטקסים ואף אחד לא מזדעק בשל המעבר החד מאבל לשמחה. אדרבא – יש מבצעים והנחות בכל חנות, כל הארץ דגלים דגלים, פסטיבלים בשפע וחיילי הצבא הותיקים נוהגים לתלות את מדיהם המגוהצים בפתח ביתם או על המרפסת לרגל המאורע. למרות שטרם חלפו שבועיים מן המועד האחרון לקרה אפשרית (ה-15 במאי, שרק לאחריו מומלץ לזרוע באדמה ולא בתוך הבית) נקבע יום הזכרון כמועד מקובל לפתיחת עונת הרחצה וחגיגות הקיץ בפנסילבניה.

IMG_7850

העולם ירוק. בכל כיוון – ירוק. ירוק עדין וחלבי, ירוק כחלחל, ירוק לימוני, ירוק דשא רענן, ירוק כסוף כשל עלי הצפצפה, ירוק כהה בצמרות וירוק בוהק בשולי העלווה, היכן שנוגעות קרני השמש. ירוק נצחי, נטול אבק, עולה גבוה גבוה אל השמש הרכה. ביתנו מוקף בטבעת עצי יער. כבר העין התרגלה, אך המחשבה עוד מוסיפה ונדהמת מפעם לפעם מגובהם של עצים אלו. על גזעיהם עולים ומשתרגים מטפסים מסוגים שונים, אף הם בדרכם אל האור.
בציור, אני מנסה מפה ומנסה משם, מתחכמת לירוק הזה. מתמהמהת ולפעמים, מתעלמת מקיומו לחלוטין. פוסעת בזהירות בין הצהובים לכחולים, בין הצללים הארגמניים לבוהק האפרפר של גזעי העצים. מעניין אותי להבין את מערכות היחסים הצבעוניות בלי למהר ולהסיק שמדובר בירוק. כלומר, די ניכר לעין שזה ירוק, אלא שאותי מעניינים דווקא הצבעים הסמויים מן העין.

באחד מימי הזכרון הרחקנו צפונה אל הרי הפוקונו שנדמו בעינינו כמעין גרסא מוגדלת פי כמה וכמה של שמורת הבניאס. ישנו דמיון מסוים, רוחני במהותו, בדומה לדמיון השורר בין קרית שמונה לעיירה במורדות האלפים האיטלקיים. כאן ושם יש נחל קטן והר מושלג באופק ובזאת מסתיים העניין. רכס הרי הפוקונו הוא עצום בגודלו ואנו הלכנו במסלול קטנטן ביערות הגדולים, שבקתות עץ מסתתרות במרחביהם ונחות לשפת האגמים המשובצים באדרת היער. העצים נמתחים אל עבר השמיים, ודמיינו לכם את הנחל, רחב ומתפתל ומפלים קטנים מדלגים בו. הסלעים מאורכים ומשוננים, או קוביות ענק אפורות, מונחים בזוויות שונות ומשונות, אבל גולת הכותרת – שערות שולמית, מאחורייך – מאות שרכים, בכל הגדלים והצורות, מבצבצים בין הסלעים, מתחת ובתוך גזעי עצים רקובים, שדות של שרכים במעלה ובמורד המדרון. על אף הגשמים, מה שנדמה כבוץ הוא בעצם שכבה עבה ודחוסה של רקבובית עלים. אני הולכת יחפה בתוך הקרירות המענגת וחושבת שוב על חברתי מקיבוץ שניר, שמנהגה, ללכת יחפה לכל מקום, עורר עליה את חמלתה של אמי, שסברה באמת ובתמים, כי ידה אינה משגת לרכוש לעצמה זוג נעליים הגון.

ביום הזכרון השלישי והאחרון נסענו, הילדים ואנוכי, לפסטיבל בועות סבון בעיירה סמוכה. לאורך כל היום ליווה אותנו רסס גשם טורדני, שלא דרש מטרייה אבל עדיין היה מרוחק מרחק רב מכל הגדרה של ״יום נאה״. את בועות הסבון הענקיות שריחפו באוויר דווקא הלם הרסס ולאחר שעה קלה היה מוסכם על כל ההורים במקום שהערב אין צורך במקלחת לילדים. האירוע התקיים בחסות הכנסייה המקומית והתנהל בסדר מופתי, כמו כל דבר באמריקה (אנחה עמוקה). הילדים הפריחו בועות ענק ומשצלצל הכרוז בפעמון הניחו מידיהם את המוטות שמבעדם הפריחו את הבועות וילדים אחרים שהמתינו בסבלנות לתורם פסעו קדימה ונטלו את מפריחי הבועות לידיהם. תוך כדי עברו בקהל מתנדבים חרישיים שתפקידם היה להסיר, באמצעות מסננות מחוברות למוטות ארוכים, את קצף הבועות מעל נוזל הסבון בכדי שחס וחלילה לא תופרע היווצרותן של בועות ענק איכותיות.

IMG_7849

הכל נראה כה פשוט והרבה פעמים אני תוהה לעצמי למה לא בישראל. קמצוץ סבלנות, קורט אדיבות וזרזיף מתמשך של אמון בזולת יכלו לחולל פלאים. במהלך נסיעה, וההבנה הזו חלחלה לתוכי רק השבוע, בעצם אסור לעקוף. הפס במרכז הכביש הוא תמיד קו הפרדה. מותר לפנות בו, אסור לעקוף. אם יש כמה נתיבים באותו כיוון אפשר כמובן לצאת לנתיב השמאלי ולהאיץ, אבל לעקוף תוך שימוש בנתיב הנגדי – אסור. הפלא ופלא, זה עובד. אף אחד לא לחוץ, אף אחד לא נדבק. אף אחד לא מצפצף, מסנוור, ממהר – למרות שעם המרחקים שיש פה, אפשר למהר ולמהר ועדיין לא להגיע. ואילו בארץ הקודש הקטנטנה, שגודלה, בקירוב, כחמישית מגודלה של פנסילבניה, כולם ממהרים כל כך, ורק אלוהים יודע לאן.

IMG_7851

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “שבועות

  1. פשוט נהדר. תודה על המספר הגדול יותר של ציורים מבדרך כלל. זה ממש מוסיף המון התענוג הוויזואלי הזה. ובקשה, אם את שמה לינק, האם יש אפשרות שהלינק ייפתח בחלון אחר? לא רוצה לעזוב את הפוסט שלך באמצע, רק לשמור את הלינק לעיון אחר כך. תודה ולהתראות בפוסט הבא.

    אהבתי

    1. קודם כל תודה רבה!
      לגבי הלינק, אני רק יכולה להציע לך ללחוץ לחיצה ממושכת כך שהמכשיר יציע לך לפתוח את הקישור בחלון נוסף (מקש ימני בעכבר רגיל) במקום לחיצה קצרה שמעבירה אותך מיד לקישור.

      אהבתי

      1. זו שוב אני, רונה 🙂
        הלכתי ובדקתי את עצמי והמצב הוא כזה:
        אם את פותחת את הפוסט מתוך פייסבוק ולוחצת לחיצה ממושכת על הקישורים, לא תופיע לך אפשרות לפתוח בעמוד נפרד.
        בשביל זה את צריכה לפתוח את הפוסט בפייסבוק ומשם לפתוח אותו בדפדפן (כלומר לנטוש את פייסבוק לטובת זמן איכות איתי) ושם תהיה לך אפשרות לפתוח את הקישור בעמוד נוסף.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s