מסע שראשיתו בצהרי יום שלישי: עידו והילדים מסיעים אותי לתחנת טרנטון בניו ג׳רסי. משם, ברכבת לתחנת פן בניו יורק. מתחנת פן, צהרים בכרך הגדול, החם והלח, ברכבת דחוסת אדם שהמיזוג בה התקלקל, אל תחנת ג'מייקה ברובע קווינס ומגיעה אליה נוטפת זיעה. מתחנת ג'מייקה ברכבת העילית אל נמל התעופה.

ירושלים, אחצה ימים ויבשות ואבוא בשערייך. אניח את נוכחותי כמנחה, משורש הנחמה, בתוך השבר הזה שגדע באחת את התום מלבה של חברתי היקרה. דבר נפל בעולם ולנפש הפצועה אין רפואה. אולי הזמן ישכך. אבוא לשרת, לחבוש את הפצע באהבתי. המטוס ממריא כעת.

הבשורה מצאתני לחופו של אגם בהרים. ללא חיבור משמעותי לאינטרנט, חמקה לה הודעה בודדה מחברה משותפת. טבלתי במים וחשבתי על חברתי, שבתה התינוקת אושפזה באותם רגעים ממש במחלקה לטיפול נמרץ. עיניי התבוננו ביופיו של האגם וביופיים של היערות המקיפים אותו, גופי חש את חומם של פני המים ואת הקור העולה מן הזרמים התחתיים ולבי יצא אל חברתי וכל היופי הזה היה כמסכה על פני שינוי גדול ונורא. התפללתי לזה שהוא הכל, התפללתי שהחור שנפער במארג השלווה ישוב ויתאחה והחיים ישובו למסלולם. התפללתי שתפקח את עינייה ותחייך וכל זה יהפוך לסיפור שמספרים לאורך השנים, בחיוך ובהודיה.
אך אביגיל עזבה את העולם. וכעת עזבתי את משפחתי וביתי ואת הארץ הגדולה והלכתי אל המזרח, אל אמה של אביגיל, חברתי מילדות, מכוחה של ברית נטולת מילים שכרתנו בינינו, לפני שנים רבות, לעולם ועד.
כשהמטוס ממריא, מתבלבלות לי מחשבות מוזרות בראש. פתאום נבהלתי שאולי התבלבלתי ולא יכול להיות שאביגיל מתה וכל זה טעות וסתם המראתי וטסתי הרחק. ברגע אחר המחשבה נדדה לכמה רגעים ואז לפתע, שוב כאן ועכשו. וכך הלאה, זכרונותיי משטים בי. כשם שניתן להיזכר ולהפוך ברגע קסום ומופלא, כך יודע גם הכאב להטיח את עצמו בדפנות הנפש.
וגם, בזתי לעצמי על הדמעות האלה, כי מהו הצער העלוב הזה, בבואה חיוורת של תהום גדולה. ומה יודעת על האימה. ומה האושר הזה שיש בי על חיי. מכנסת ומכניסה אותו. כעת הוא מביך אותי.

ארבע לפנות בוקר. המטוס טס אל אור הבוקר וחלונותיו מוגפים. מבעד לסדקים צרים ניכרת בהירות. אהוביי ישנים בלילה שהותרתי מאחור. התנקיתי בשירותים והחלפתי את החולצה המיוזעת. כאן, זמן ללא זמן. ישנתי מעט, שוטטתי בין הערוצים במסך הקטן, הלכתי במעברים. האורות הכתומים הקטנים הזכירו לי את הגחליליות שראיתי אמש, לראשונה בשנה זו וביבשת זו ובפעם השנייה בחיי. בפעם הראשונה הלכנו במעלה השביל מן הבניאס אל השער המזרחי של שאר ישוב. רק שנינו ואולי גם הייתה כבר עלמה התינוקת ישנה במנשא. איני זוכרת.
האורות נדלקו והדיילות הגישו ארוחת בוקר. ארבע לפנות בוקר ואחת עשרה לפני הצהרים בעת ובעונה אחת. חלפתי מעל האדמה בקופסא סגורה והמתנתי. חצי שעה לפני הנחיתה.

לנצח תשאר תינוקת. נפש, אופי וחיים שנחלמו אך לא יתרחשו. לא תשב, לא תלך, לא תדבר. לא תוסיף להקסים את כל רואיה. לא כאן. לא לעולם. ולא פגשתי בה כלל שכן בנסיעתי הקודמת לירושלים עוד הייתה אביגיל שוחה במים החמימים בתוך הבטן הגדולה. לפני שישה חודשים נסעתי מכאן והנה חוזרת, לחמישה ימים בלבד, לבית אחד ברחוב קטן בירושלים.

כל ״אני״ שנכתב סוטר לי בעוצמה: לא עלייך, לא שלך, לא את.

מחקתי את כולם.

בתי האבן, האורן הירושלמי ואורן הגלעין, פריחת שלהי אביב של הליגוסטרום וההרדוף, ניחוח התאנה. יהודים ועברית ורחובות: רחל אמנו, מחלקי המים, נתיב הל״ה. יום השישי. מיום ליום גובר הזמן הארצי על החידלון והמאורעות מאחים את הקרע. לנגד עיניי מתהווה הצלקת על הפצע. כשרויה בחלום אני פוסעת ברחובות, שוכנת בבית, קמה ושוכבת, משתעשעת עם הילדים. חברתי ומשפחתה מוקפים בשפע של מזון, תמיכה, עזרה ואהבה. אלו, על אף שאינם ממיסים את היגון, במקצת מקלפים מעליו את טרדות היומיום.

זהו זמן חלום, מופרך כל כך, מפתיע ואיום. בלב המתיקות מונח הצער ובלב הצער מונחת המתיקות, שכן מתי, בעשרים השנים האחרונות, זכינו יקירתי ואני לשהות זו במחיצת זו, יומם ולילה, במשך ארבע יממות רצופות? על אף שכמעט ולא החלפנו מילים, החלפנו מבט ומגע. ובכל רגע, מבלי שארים את עיניי, ידעתי היכן היא, חשתי אותה, ישובה בכסאה, כבדה ושחוקת מאורעות כסלע שחור וקדום ורק ילדה הצעיר מתדפק עליו, מטפס בעדינות לחיקה ואומר: אמא, למה רטוב לך מהעיניים?

את עצובה?

יום שני בבוקר. בכורסא שחורה בסמוך למזרקה בטבורו של טרמינל 3 בנמל התעופה. אתנחתא במסע שהחל כבר אתמול אחר הצהרים עם צאתי מירושלים, מן ההרים המאובקים והאבנים הבוהקות, אל אהובי, אל ילדיי. באוזניות שר ווילי נלסון את city of New Orleans ומוחי עטף את הקול המאנפף ואת צלילי המפוחית במעטה עברית – שלום לך ארץ – בשעה זו קמים האב והאם מן השבעה ועולים אל בית הקברות. המחשבה, באחת, מביאה אותי לבכי ואני מגירה דמעות ונזלת לתוך מפית נייר זעירה. האנשים סביבי נעים וקולותיהם הם רחש עמום ולא מובן, מונח כזמזום תחת מנגינת השיר ומחול מי המזרקה.

* * *

קינת האוויר

קרום דק מארג חיים
הם ימינו השקופים והלילה הצלול.
בעדם ניבט מה שאינו חיים אך החיים נובטים בו.
כל הזרעים נובטים בו.
בגופי אני מרחפת על פני המים
שוב זמן לא זמן, מעל ועם האדמה.

בחלומי,
עלי התאנה שמוטים בצמאונם
ופירות צעירים ניתקים ממנה במגע הקל, במשב הרוח המעודנת,
נושרים סגולים, מתגוללים בעפר.

בחורשת השמש אנו מלקטים
פיח אורנים לאצבעות מבין העשבים הזהובים.
זהו סוף האביב, זהו סוף.
מי שטרם הבשיל אל ימהר. השמש ניצבת על מקומה.
הקשיבו לפירות התאנה.

הלילה מטפס אל הבית במערבולת ריחות
הילדים גדלים באהבתם, עטופים אבק חלום.
אנו גדלים באהבתנו.
זכר חורף הוא כדור קוצים בעת הזו
והמילים מעבות את דקירת המחשבה.

פרח יחיד נישא.
גבעולו יבש, עליו קמלו והוא אחרון בדורו התכוף.
בקרוב ימות תמוז
ואז חצב
ואז יורה
ועם בקיעת הרימונים, תקרא ירושלים לפרחיה.
הם יעלו בעתם. מי שנפל בסדקי האדמה יכול כעת לנוח.

* * *

בהגיעי לניו יורק ובצאתי ממנהרות הרכבת אל המסילות החשופות אני באה לעולם ובו רצועות גשם, טיפות גשם, צליפות מנוקדות, כל הגשמים האפשריים מטיחים עצמם בזגוגיות הרכבת. אפלולית רטובה בולעת את האופק ועדיין מורגשים, מרגשים, מרחבי היבשת. מפאתי המזרח לראשית המערב, כאן חמש וחצי ושם חצות ומחצה. כמעט סוף הדרך, על פני מסילות הברזל, מגרשי הגרוטאות וחומרי הבניין, ארובות המפעלים, בתי העיירות ומחסני הענק, אל הכביש המהיר ואל ביתי.
בתחנת הרכבת מכריז הסדרן כי זוהי התחנה האחרונה. מי הגשמים נקווים ונוטפים משלדת המתכת ונשיפת בלימת הקרונות על המסילה נדמים באוזניי כסוף הנדודים של כל הרכבות בעולם וכל האנשים החולפים על פניי שבים לביתם לעת ערב.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חלום ירושלים/ קינת האוויר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s