את מארי וילדיה הכרתי במפגש של קבוצת החינוך הביתי בפארק אוונסבורג ומאז העמיקה חברותנו. מארי ומשפחתה מתגוררים בפוטסטאון, מרחק עשרים דקות מביתנו, בבית קטן, שמדשאה גזומה למשעי מקיפה אותו ועץ גבוה ובא בימים מיתמר במרכזה, מול דלת המטבח הפונה לגינת הירק. במרתף ביתה אוגרת מארי שפע חומרי יצירה – כפתורים, בדים, צבעים, ניירות, דבקים ואלוהים יודע מה עוד והיא שולה מאוצרותיה התת-קרקעיים לצורך יוזמות קהילתיות למיניהן: פסטיבלים, מפגשי יצירה, ציורי קיר וכן הלאה. בי מצאה שולייה נאמנה המוכנה תמיד לאחוז במכחול, למרוח שכבת לכה או לסייע בהדבקה. יותר מכל הייתה רוצה לעטר ולקשט את פוטסטאון ולהפיח בה רוח חיים, ומי יודע, אולי תהפוך, ביום מן הימים, לעיירה תוססת כשכנתה, פניקסוויל, שהייתה אף היא עיירה מנומנמת וגם בה היה מפעל מתכת שנסגר, אך קברניטיה השכילו לומר ״כן״, כך ספרה לי מארי, לכל יוזמה יצירתית שהועלתה בפניהם. כעת פניקסוויל שוקקת חיים וההליכה ברחובה הראשי היא טיול משובב נפש בין מסעדות, גלריות, נגנים במרפסות בתי הקפה ובקרנות הרחוב והמון אדם, בכל הצבעים והצורות. פוטסטאון, לעומתה, נותרה עגמומית, אביונים חסרי בית ישנים על ספסליה ורחובותיה שוממים.
השבוע נפגשנו ברחבת בית העירייה. בעוד שבועיים עתיד להתקיים בפוטסטאון פסטיבל ציורי מדרכות ומארי, ממארגנות האירוע, החליטה להגיע למקום קודם לכן בכדי למנות את מספר המדרכות המתאימות לציור. וכפי שבמפגשנו ב-spray park המקומי מצאנו עצמנו במהרה מציירים על שטיחוני כניסה לצורך איזו מטרה חברתית נעלה, כך היה גם הפעם: מארי הניחה לפנינו שק עמוס גירי פסטל ואנו נרתמנו לבחינת איכות מדרכות העיר.

IMG_7980

ביום המחרת ירדנו אל מארש קריק עם טבית׳ה והילדים. טבית׳ה ואני נצבנו במים שהגיעו לברכינו ושוחחנו, שיחה של שתי אמהות לשבעה ילדים קטנים, כלומר משפטים מעוטרים בזעקות חוזרות ונשנות לדוגמת ״מיילס, בוא הנה! אסור לקפוץ מהמזח!״ או ״מרקי, אל תחזיק את הראש של אחיך בתוך המים!״ וכיוצא באלה.
טבית׳ה שאלה אם היינו ב-Blue marsh lake ועניתי שכן. הוספתי ואמרתי שנתקלנו במגוון אנושי מרהיב וטבית׳ה צחקה: ״כן, רואים שם כל מיני טיפוסים״. ״הייתה לידנו אישה״, סיפרתי לה, ״שסטרה לכל ילד מילדיה עם צאתו מן מהמים, בעודה אומרת לחברתה, שישבה בסמוך – את רואה עם מה אני צריכה להתמודד?!״ ״אוי ואבוי״ אמרה טביתה, ״באמת לא נעים שהיא עשתה את זה ככה לפני כולם״. למשמע דבריה, המשכתי ושאלתי בעדינות, אם גם היא מרביצה לילדים שלה, חס וחלילה לא שופטת, הוספתי, רק סקרנית, מכיוון שבישראל הדברים מאד שונים. טבית׳ה, שאלוהים יברך אותה, פירטה בנדיבות: ראשית, אנשים רבים מכים את ילדיהם. זה מאד מקובל, אם כי, כמובן, לא נאה להשאיר סימנים. זהו עונש חמור ואינו ניתן בלהט הרגע, אלא להיפך, עוצרים הכל, מבהירים את חומרת המצב, הילדים נענשים במכה בישבנם, מי ביד ומי בכף עץ ונשלחים לחדרם.
״אני גדלתי ככה״, הוסיפה טבית׳ה, ״האמצעית מבין שבעה ילדים, ויצאתי בסדר גמור. אספר לך דבר נוסף – כשלמדתי בקולג׳, הביאה המרצה באחד השיעורים מחקר עדכני מבריטניה על כך שמבוגרים שהוכו בילדותם הם בעלי תפקוד לקוי כבוגרים. כמה מכם הוכו בילדותם? שאלה המרצה וכל הידיים בכיתה הונפו. הנה, כולכם לומדים, כולכם מבוגרים מתפקדים ובזאת אסכם את דעתי על המאמר הזה, אמרה המרצה, גנזה את המחקר במגירותיה ולא הוסיפה לדון בו עוד״.

גם את מארי שאלתי, מעל אבק הגירים והמדרכות. ״ובכן״, ענתה מארי במבטא המתנגן שלה, מבטאם של אנשי הכפר, שנשמע לאוזניי כמו מבטא דרומי, ״לפעמים, אבל אני מעדיפה שלא. זה לא מרגיש לי נכון. אבל זה קורה. היום פחות מבעבר וגם פחות מקובל מבעבר, אבל בהחלט, עדיין נפוץ. יש מחקר שמראה״, ממשיכה מארי, ״שמבוגרים שהוכו בילדותם נוטים להשתמש באלימות כדרך לפתרון בעיות. אז אני מנסה להימנע מכך, אבל הרבה אנשים באיזור הזה, בייחוד האדוקים בדתם, מוצאים כי זו שיטת חינוך טובה. אני גדלתי כאן, אבל נסעתי וראיתי מקומות והכרתי אנשים ששונים ממני לגמרי וזה שינה אותי. בעיירות קטנות – ככה הם. כשאת חיה באותו מקום עם אותם האנשים וכולם חושבים כמובן ומתנהגים כמוך, אז הכל מרגיש נכון ולא מטילים ספק בכלום. הם יודעים שיש עוד עולם, אבל זה מן פרט שולי בתודעה. ואת יודעת איך אומרים אצלנו״ היא מוסיפה בצהלה, ״יש הרבה אלבמה במרכז פנסילבניה!״
בערב אני מספרת לעידו, וביחד אנחנו מפשפשים באינטרנט ומנסים להתחקות אחר מקורו של הביטוי המשעשע, אך הפלא ופלא, כשאנו מקלידים את המשפט במנוע החיפוש אנו מקבלים את הערך בוויקיפדיה: פנסילטאקי (כלומר פנסילבניה וגם קנטאקי) שהוא כינוי מבודח לתושבי מרכז פנסילבניה, הבא להעיד על נחשלותם לעומת תושבי הערים הגדולות פילדלפיה ופיטסבורג. כמובן שהוזהרנו, על ידי אחד משוחרי טובתנו, שלא להשתמש בביטוי לעולם.

IMG_7984

בשבת שעברה פקדנו את פסטיבל הרנסנס, המתקיים מדי שנה בשנה, מזה שנים רבות, ביקב מקומי. היקב, המשתרע על פני אייקרים רבים, מעוצב כולו ככפר צפון אירופאי בשלהי ימי הביניים: בתי עץ שקורות כהות מעטרות את חזיתם, סמטאות מתפתלות המובילות לכיכרות ובהן בימות עץ, חביות יין, מתקני שעשועים כפריים ומאות אנשים, לבושים במיטב מחלצותיהם: גברות הדוקות מחוך, פיראטים שופעי קעקועים, כמה קבצנים בבלויי סחבות, מוקיונים ולוליינים, אנשי כמורה וצוענים. חלקם עובדים בפסטיבל וחלקם מבקרים, לבושים בתחפושות שהמתינו בסבלנות בארון הבגדים במשך שנה שלמה, או נרכשו באחד מהדוכנים הפזורים במקום. להקה אירית ניגנה מוסיקה עליזה, ובין אורחי הפסטיבל הילכה במכובדות יתרה המלכה קתרין, מלכת הפסטיבל, מלווה בנערותיה. קשה היה שלא ללטוש עיניים במה שהוא התגשמות דמיונם הפרוע של תושבי היבשת בכל נוגע לרעיון הרנסנס האירופאי. אנחנו בג'ינס וחולצות פשוטות, אך הבנות מחופשות לנסיכות וללביא יש כובע של טייס, כך שהאבירים והנסיכות החולפים על פינו משתהים, קדים קידה עמוקה ואומרים, במבטא אירי מעושה: ״הו! אנו מברכים אתכן לשלום, נסיכות יקרות! וגם את שומר ראשכן שהטיס אתכן לכאן!״ הבנות אינן יודעות נפשן מרוב אושר. במהרה הן מסגננות לעצמן קידות קלות, אגב שהן אוחזות בשולי שמלותיהן ומניחות את רגל שמאל כפסע מאחורי רגל ימין. בזכות מחווה זו הן קוצרות תשואות התלהבות מן הפונים אליהן. בהמשך היום הרהיבו עוז, ניגשו אל המלכה וקדו קידה עמוקה. המלכה הנרגשת העניקה לכל אחת מהן טבעת יהלום (מפלסטיק טהור!) ששלפה מתוך פוזמק שהיה קשור למותניה והפצירה בהן לסייע לה במגעיה הדיפלומטיים עם השגריר הגרמני המסתובב במתחם. הבנות הסכימו מיד, מבלי שהבינו מהו ומיהו אותו אמבסדור שיש לשעשעו. מששבו אל עידו ולביא שהמתינו בסמוך, נזעק לביא בשל אי הצדק ונחפז אחר המלכה בכדי לבקש טבעת לעצמו. בפעם זו, המלך שהגיח מאי שם וניצב לצד המלכה שלף מכיסו יהלום אדום שנכרה, קרוב לוודאי, במכרות ממלכת סין הרחוקה והעניק אותו לנתינו הנרגש.

IMG_7981

בינתיים, הולך ונמוג לו הקיץ. משבי רוח מסחררים עשרות עלים צהובים בגינה. העלווה הירוקה עודה במקומה, אם כי התדלדלה ואינה עשירה כפי שהייתה לפני כחודש. עלי עצי ה-Dogwood מאדימים לאטם וכעת צבעם מעין חום כתמתם ירקרק. מן הקיץ אנו נפרדים בצער מסוים, אך גם בצפייה לבאות. ראשון יבוא הסתיו, שהוא היפה מכל העונות, כך מבטיחים לנו, ובו יחגג ליל כל הקדושים. כבר עכשו החלו מכרינו לתכנן ולהגות פעילויות למיניהן וקישוטים ראשונים מוצעים למכירה בחנות הירקות המקומית: דלעות פלסטיק עם ידית לאיסוף דברי המתיקה ולהן עיניים פעורות ופה מזוגזג, סרטים מרשרשים ונוצצים בשחור ובכתום ועלי שלכת מפלסטיק. כבר סוכם שנגיע לנרברת׳ ונבלה עם מורן והילדים בליקוט ממתקים מדלת לדלת.

אתמול ביקרנו ביער היברניה בפסטיבל מוסיקה מקומי שזו שנתו ה-89. נגנים רבים התקבצו ובאו מרחבי המדינה וממדינות סמוכות, נגני כינור, גיטרה, בנג׳ו ומנדולינה והנחשק מכולם – נגן הקונטרבס, שכן בעוד נגני גיטרה, בנג׳ו ומנדולינה הופיעו בעשרותיהם, וגם כינורות לא חסרו, הרי שנגני קונטרבס היו רק שלושה, אולי ארבעה, ומשהתחלקו הנגנים להרכבים והחלו שרים ופורטים בעליצות בין עצי היער, ושוב מתחלפים, חוברים לניגון וחוזר חלילה, היוו נגני הקונטרבס מצרך נדיר המחולק במשורה בין ההרכבים המשובחים ביותר. כאן פגשנו את פנסילטאקי העולצת, אצבעות פורטות, קשתות נעות הלוך ושוב על המיתרים, שירי געגועים וצחוק מושרים בקולות רמים ורגליים הולמות בעשב ובעפר במקצב מהיר. זהו הבלו-גראס.
סביב הנגנים התקבצו חברים ובני משפחה וגם מבקרים סקרנים כמותנו. ברחבי הדשא ובין העצים נפרשו שמיכות והוצבו כיסאות נוח. על הבמה המרכזית הציגו מעת לעת נגנים חובבים ומקצועיים וקצרו תשואות רפויות מן ההמון הנינוח. מסביב, התפאורה הנלווית, ששום פסטיבל אינו שלם בלעדיה: פינת יצירה לילדים וארגז חול לפעוטות, אלא שבמקום חול מילאו כפות ודליים בזרעי תירס לאלפיהם; דוכני מכירה של דבש ממכוורת מקומית, כינורות בעבודת יד, תכשיטים זולים למראה מסין הרחוקה ותכשיטים מעודנים של צורפת מקומית, בובות תפורות ביד, יפות כל כך עד שבכניסה לדוכן התלקחה בינינו ובין צאצאינו מריבה של ממש (בלחש, כמנהג המקום) ועניינה סירובנו העיקש לרכוש ינשופי לבד במתנה לכל חבריהם בישראל בעשרים וחמישה דולר הינשוף. ובנוסף, דוכני אוכל שתורים ממושכים בפתחם – המבורגרים, נקניקיות בלחמניות, ברד בשלל צבעים שכאן קוראים לו ״קרח איטלקי״, פופקורן, אבל לא פופקורן מלוח, אלא cattle corn שהוא מלוח ומתוק בעת ובעונה אחת. לדאבוננו, זהו טעם נרכש אך ממכר.

IMG_7979

בלילה, בחלום מחלומות בצלאל, שוב אני נדרשת להציג את תערוכת הגמר, על אף שסיימתי את לימודיי לפני שנים רבות. הפעם אני יודעת כי אציג את ציורי היער שציירתי בחודשים האחרונים בפנסילבניה – ציורי סבך וצמרות בירוק על גווניו ולא רק ירוק ולעיתים ללא ירוק כלל. אני מהרהרת בכך שראש המחלקה לא יאמר דבר וגם לא המרצה שליווה אותי לאורך שנתי האחרונה ונואש ממני משלא המרתי את דת הציור בדת המיצב והוידאו. ואין עובדה זו משנה בי דבר, אלא רק עוטפת את נוכחותי שם במעטה דכדוך, סמוי מכדי להניעני מפעולה. אלא שבעודי פוסעת במסדרונות בצלאל, פונה ועוברת בין החדרים והמסדרונות, נודדת בין הקומות השונות, אני מגלה שאין קיר פנוי, רחב וגבוה דיו לתלות בו את כל הציורים.

ובין האגמים, היערות ומנגינות הארץ, וללא הגשם, הגשם של היום הזה, שהיו בו שמיים של לבן אטום ועננים כחלחלים שטו על פני הלובן, אך בשעה ארבע, כשהגיע זמני לצאת אל הציור, התקדר הלבן לאפור ואני נותרתי ישובה בחדרי שבמרתף, בימים אחרים מאלה אני ממהרת במורד המדרגות, מזדרזת לארוז את הנייר ואת הצבעים ושבה ויוצאת אל היער. מבעד לציורים אני מבחינה בשינויי עולם המראות: בהתכהות האור, שזרח בימים אחרים בבוהק גדול יותר ועתה הוא דועך. גם הציורים הפכו כהים והצללים בינות לעצים ובסבך נדלקים בכחול ובאדום.

IMG_7988

 

 

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פנסילטאקי אהובתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s