כשג׳יי, בעל הבית שלנו, מגיע לבקר, הוא חונה את הטנדר הגדול מול דלת הכניסה. על המדרגה כבר מחכה לו לביא, כמעט פוקע מחוסר סבלנות, אבל מצליח לדקלם ברכת שלום מנומסת לפני שג׳יי שולף את יד ימין מאחורי גבו ומעניק לו שקית ממתקים. ״לך ותחלוק עם האחיות שלך״ הוא אומר לחלל הריק שלפני רגע עוד ניצב בו ילד. בתוך הבית, בסמוך למזווה, מתכנסת המועצה העליונה לחלוקת ממתקים הוגנת: החפיסה נפתחת ותכולתה נמדדת בקפידה – קצת עכשו והשאר מחר, הם מסכמים ודוחפים את החפיסה הפתוחה למעמקי המזווה, אל מחלקת הממתקים הכללית שבתוכה גם תת-מחלקת הממתקים הדחויים – חפיסות ליקריץ צבעוני שג׳יי מביא פעם אחר פעם והילדים, שלא אוהבים ליקריץ, אבל גם חוששים להביך את ג׳יי ולהסתכן בקטיעה, חס וחלילה, של תזרים הסוכרים, מקבלים את החפיסות בתודה, מבלי לחשוף בפניו את עובדת נטישתן הסופית בחשכת המזווה דקות ספורות לאחר מכן.

הפעם הגיע ג׳יי לאטום סדק במקלחת. משגילה כי שכח את חומר האיטום לא אמר נואש ושלף מתא המטען של הטנדר מסור. יחדיו יצאנו אל הגינה, לנסר ולהסיר גפני בר שהתהדקו סביב ענפי העצים ולגדוע נביטות עצים לא רצויים בסמוך לקירות הבית. אחר כך ישבנו לשתות קפה. ג׳יי סובב את כוסו, נקש בה באצבעותיו ונראה מודאג. לבסוף הביט בי בריכוז ושאל אותי אם אינני מודאגת מהמצב. הוא כשלעצמו מאד מודאג. בחדשות הוא צופה מדי בוקר וערב וחדשות השעה חמש בבוקר, שעסקו בצפון קוריאה, דכדכו אותו עד מאד. מכיוון שנראיתי לו לא מודאגת באופן מעורר דאגה, נטש ג׳יי את הזירה הבינלאומית לטובת חדשות המטאורולוגיה ופצח בסיפורי אימה אודות תושבי יוסטון שבטקסס אשר טיפסו לעליית הגג בכדי להתגונן מהשיטפונות שהביאה עמה סופת ההוריקן ״הארווי״. מכיוון שלא היו חלונות בעליית הגג נכלאו שם בעוד מי השטפון מטפסים מעלה מעלה ולבסוף טבעו. ״רגע״, קטעתי אותו, ״באמת קרו מקרים כאלה?״ ״לא״, ענה לי ג׳יי, ״אבל היו יכולים לקרות. זה מאד מדאיג, את לא חושבת?״

גם הסביר לי ג׳יי שסופת ההוריקן הארווי נעה באיטיות רבה ולכן גרמה לנזק עצום – את המים ששאבה מן האוקיינוס המטירה על העיר יוסטון, אך מכיון שמהירותה הייתה מייל אחד לשעה בלבד (בעוד שרדיוס הסופה היה כמה עשרות מיילים) המשיכה לשאוב ולהמטיר מים על העיר במשך כמה ימים ולא המשיכה אל היבשת והתפוגגה לכלל סופה טרופית כפי שהיה עליה לעשות.
על אף שאיני נחרדת באופן מספק ממשק כנפי ההיסטוריה ומוטרדת יותר מכך שסופת הברקים אמש הפכה את כסאות הגן על גבם ותלשה את הכיסוי האטום למים מעל מתקן הברביקיו, הרי שאני מקפידה, בכל אופן, להישאר מעודכנת וקשובה למתרחש סביבי. לצורך כך טרחתי והצטרפתי לקבוצת הפייסבוק הפעילה ״בנות גלנמור״, המדווחת בזמן אמת על המתרחש בכפרנו הקט. הנה למשל, בחודש יולי האחרון, שהיה סוער ורב התרחשויות, פרסם אדון פלוני קריאה נרגשת לגלות מיהו שקטף את כל האפרסקים מעץ האפרסקים שלו. במהרה ענה לו שכן אחראי ודק אבחנה, כי כשחלף אמש בסמוך לעץ האפרסקים של אותו אדון פלוני הבחין באייל ניצב בסמוך לעץ וזולל אפרסק אחר אפרסק. לראייה, צירף תמונה שצילם ובה נראה האייל העבריין בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים. לא חלף חודש ממאורע זה וכבר נסערה הקהילה שוב – חזיר ורדרד ומדושן נצפה משוטט בחצרות ותושבי הכפר יצאו בקריאה נרגשת לבעליו למהר ולאסוף אותו לדירו. מאורע דומה, אם כי הרסני פחות, אירע השבוע, עת עפה לה יונה מבויתת ונחתה במרפסת בית שאינו ביתה. למזלה, גילתה בעלת הבית חמלה וטרחה לצלם ולפרסם את תמונת הציפור האובדת במקום לנפנף בזרועותיה ולשלח אותה לכל הרוחות או, רחמנא ליצלן, להוציא את רובה הציד ולשים סוף להמייה ולחריונים.

בינתיים הגיעה גם סופת ההוריקן אירמה, ניסויים בפצצת מימן בצפון קוריאה ובלילה האחרון הורגשה רעידת אדמה חזקה במקסיקו. ג׳יי וג׳ניס נסעו לנפוש בבית הקיץ שלהם במרילנד, אך קול בתוכי אומר לי שחופשתם מכילה לפחות שלוש מהדורות חדשות ביום.

IMG_8039

הבוקר שמנו פעמינו לפסטיבל Hay creek ה-41. הפסטיבל מתקיים מדי שנה במקום הנקרא Joanna furnace ובו שרידי אחוזה וכבשן גדול, אחד מיני רבים בפנסילבניה. העצים ביערות שמשו להבערת הכבשנים, בהם הותכו יחדיו עפרות ברזל ואבן סיד. אבן הסיד סייעה להפרדת הברזל מעפרות הברזל. את התערובת המותכת הזרימו במורד ארובה גדולה. הברזל כבד יותר מה-slag (כך נקרא כל מה שאינו ברזל בתערובת המותכת) ולכן שקע לקרקעית הארובה. משם, דרך שסתום קטן, זרם הברזל לתבניות מלבניות והצטנן.  מטילי הברזל נמכרו ברחבי פנסילבניה, הותכו וניצקו שוב ככלי מטבח, מנועים, רובים ועוד.
הפסטיבל, מטעמה של אגודה היסטורית מקומית, שחזר את מלאכות היומיום כפי שנעשו לפני כמאתיים שנה. אנשי הפסטיבל לבשו את  בגדי התקופה – הנשים בחצאיות ארוכות ורחבות, חולצות מבד גס, סינרים ושביסים לבנים והגברים במכנסי כותנה, כובעי קש, חולצות לבנות ומקטורנים.
הדוכן העמוס ביותר היה דוכן הכנת הנרות. ניצבנו במעגל גדול עם ילדים רבים. כולנו אחזנו שרוכים דקים והתקדמנו באיטיות. ילד אחר ילד נגשו אל סיר השעווה הרותחת, טבלו בתוכו את השרוך, משם לדלי המים הקרים ובחזרה למעגל. כך, סיבוב אחרי סיבוב, הולכים ומתעבים הנרות. כדי להגיע לעובי של נר שבת רגיל יש לטבול כחמישים פעם. על אף התהליך הממושך והאיטי ניצבו עשרות ילדים בשקט ובסבלנות וטבלו וטבלו וטבלו. אנחנו הגענו לעובי המכובד של נרות יום הולדת והחלטנו לפרוש בשיא.
בפינה אחרת ישב רוברט. רוברט חבש מגבעת קש גבוהה (״הוא נראה כמו הכובען המטורף״ לחשה לי עלמה) והרכיב משקפיים קטנים ועגולים, עתיקים למראה. ״אני בן שישים ושתיים והמשקפיים שלי בני מאתיים וחמישים שנה״ הכריז רוברט בפני הקהל המשתומם. בידיו אחז כלי נגינה ולרגליו קשר חוט שחובר לבובה והמשיך ממנה אל גולת עץ על מוט מקובע למשטח. הבובה ניצבה על משטח העץ, נמשכת באמצעות חוטים לגולת העץ ולברכו הימנית של רוברט. רוברט החל מנגן. כשרקע ברגלו בקצב הנגינה קיפצה המריונטה ורגליי העץ התנועעו ונקשו במשטח העץ. הילדים הריעו בחדווה וחלקם החלו מקפצים מעלה מטה לצלילי המנגינות העממיות. לאחר שניגן בחלילית, בכינור ובהעתק מפלסטיק של חליל מהמאה ה-18 והרקיד כל אחת משלוש הבובות, התפזרו הילדים והאמהות ונותרנו רק אנחנו. אז סיפר לנו רוברט כי את כל המריונטות בנה בעצמו מעץ ומעיסת נייר וגם את בגדיהן תפר: ״גם את הבגדים שלי תפרתי בעצמי. אין לי כסף לקנות בגדים כאלה או לשלם למישהו שיתפור לי אותם. במשך ארבעים שנה הייתי דייג מקצועי ושם, בלב הים, אם נקרעים לך המכנסיים אין אמא שתבוא ותתקן. אז למדתי לתפור בעצמי. ולפני שלושים שנה אשתי הניחה לפניי מכונת תפירה ואמרה לי עכשו תעשה לבד. ומאז אני תופר בעצמי. שתדעו לכם ילדים, כל מה שאתם רואים אתם יכולים לעשות בעצמכם. אל תשכחו את זה.״
מעבר לשביל עמלו האופים. בדולר אחד רכשנו פרוסה גדולה ועבה של לחם טרי שיצא מתנור הלבנים והספיק לארבעתנו. האופה הרימה מכסה מעל דלי חמאה והציעה לנו. עלמה סירבה בתוקף, טליה התכבדה כזית ולביא ואני מרחנו בשמחה שכבה עבה של חמאה. אגב לעיסה ובליעה שוחחתי עם האופה על אופן אחסון הלחם. ״מהלחם שלי אף פעם לא נשאר מה לאחסן״, אמרה בגאווה, אך התרצתה והסבירה שאם בכל אופן נשאר משהו, היא מכניסה לשקית ניילון ולמקרר, כדי שלא יתייבש בחום. ״אם כי הקיץ הזה היה נוח״ אמרה. כשסיפרתי לה על הקיץ הגלילי הנהנה בהבנה וסיפרה כי התגוררה במשך מספר שנים בנסיכות קטאר שבמפרץ הפרסי ומזג האוויר המזרח תיכוני אינו זר לה.
המשכנו אל הטווה בנול וממנה אל אורגת הצעיפים. חלפנו על פני הקדר והתעכבנו בסמוך לסדנת הכנת נייר. בתלושי המזון שהיו בידינו קנינו המבורגרים, צ׳יפס וגלידה וגם מאכל פנסילבני מסורתי ששכחתי את שמו: תבשיל תפוחים ובשר עם כופתאות בצק גדולות.
בדרך אל החנייה עצרנו אצל ג׳ים הדוור שניהל דוכן דואר קטן ובו ניירות, קולמוסים וקסת דיו, חותמות שעווה ובולים מן המאה השמונה עשרה, שהודפסו מן המחשב, נגזרו ועתה הם מוכנים לשימוש. ״זו פעם ראשונה שלי כאן״, אמר ג'ים לכל מי שהתקרב לדוכן, ״אשתי מתנדבת בדוכן הנרות והיא חשבה שמכיוון שאני דוור, אוכל להפעיל את עמדת הדואר. באמת שאין לי מושג איך עושים את זה. אבל קראתי קצת,״ הוא ממשיך למראה חיוכינו המעודדים ומספר לנו על פעם. פעם, לפני מאתיים שנה, הדואר עבד אחרת: אנשים כתבו מכתבים, חתמו בחותם שעווה ושלחו בדואר. מקבל המכתב שילם עבור המכתב. מכיון שהדואר היה עניין יקר, התחכמו להם האנשים: שולח המכתב היה כותב מסר בצופן כלשהו על גבי חלקו החיצוני של המכתב, חותם בחותם שעווה ושולח. מקבל המכתב היה קורא את ההודעה המוצפנת על חלקו החיצוני של המכתב, אך מסרב לקבל את דבר הדואר מידי הדוור וכך למעשה היה פוטר את עצמו מחובת התשלום. כדי למנוע מקרים כאלה,  החלו להדפיס בולים וחובת התשלום נפלה כעת על השולח, שבאמצעות תשלום מראש הבטיח את הגעת דבר הדואר ליעדו.
כולנו אחזנו בקולמוס, כתבנו מעט, קיפלנו את הנייר, המסנו שעווה וחתמנו את המכתב בחותם. שום דבר מכל אלה לא היה קל כפי שחשבנו שיהיה: הרגע הזה בסרטים, שהלבלר טובל את קולמוסו בדיו ומשרבט במהירות על פני הדף באותיות מחוברות ומסולסלות ללא אף נתז דיו או קו מקוטע? לא קרה לנו. הסצנה בה מטפטף המלך שעווה רותחת על הנייר המקופל, מבלי לחרוך את הנייר או את אצבעותיו ובקלילות אך בנחרצות מטביע בשעווה הרכה את החותם המלכותי? לא אצלנו.
אך למרות שהקולמוס חרק וטפטף בדרכו מן הקסת אל הדף והאותיות חרקו תחת חוד הקולמוס ויצאו מקוטעות או לא יצאו בכלל ולמרות שהשעווה נדבקה לנייר יתר על המידה והחותם נראה כסוליית נעל באדמה בוצית, הרי שבכל זאת יצאנו נרגשים מן המגע החדש ומן הלמידה המעשית, שאין שנייה לה.

IMG_8046

כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב על השפה. כשהגענו לכאן, הייתה השפה האנגלית זרה לגמרי עבור ילדינו. ידענו שהם ילמדו אנגלית, אבל איך ומתי לא ידענו בכלל. החלטנו להתבונן ולהקשיב, להתאזר בסבלנות ולפעול ללא לחץ. בעיקר הנחנו לחיים לפעול את פעולתם. השבועות הראשונים היו עמוסים ומבולבלים, ללא סדר וצורה נהירים לעין, עם הרבה מידע שזרם ללא הפסקה ומעט מאד פלט. מתוך השבועות הראשונים עלו והופיעו כמה דפוסי למידה:
בשעת הצפייה אחר הצהרים בחרו הילדים בסדרות שהכירו בישראל ועתה יכלו לצפות בהן באנגלית. דיאלוגים שלמים שכבר הכירו בעל פה שמעו כעת באנגלית והחלו מתרגמים. בימים אלו אני יוצאת לצייר בשעה שהם צופים בסרטים המצויירים, אך באותם ימים הייתי יושבת בסמוך, מוכנה ומזומנה לתרגם מילים ומשפטים מאנגלית לעברית. פעם בשבוע הלכנו לשעת הסיפור בספרייה, שם, במשך כשעה, הקריאה מיס סוזאן שלושה סיפורים וחמישה שירים בדיוק. מכיון שחזרה שוב ושוב על אותם השירים, החלו הילדים לזמזם אותם בבית ולשאול לפירוש המילים. מגן הילדים הביאה טליה כרטיסיות של אותיות ומילים שנס ליחן בעידן המחשב ולכן העניקה לה אותן מיסיס קינדל במתנה. כמעט כל יום נפרשו הכרטיסיות על שולחן המטבח ועלמה, טליה ולביא דיקלמו מתוכן בהתלהבות: איי-א- אפל! בי-ב-בננה! סי-ק-קטרפילר! וכן הלאה. בחנות סמוכה רכשנו מחברות שהפכו למילונים אישיים בהם כתבו הבנות את המילים החביבות עליהן, משמעותן בעברית וציירו בסמוך להן את הציור המתאים. עידו נהג ללמד את שלושתם מילה אחת מדי ערב. הוא היה שואל אותם איזו מילה הם רוצים לדעת וכותב אותה באנגלית ובעברית על דף שהוצמד במגנט למקרר. בכל מפגש חברתי ניסו את כוחם. בתחילה בעיקר הקשיבו ומדי פעם אמרו מילה או שתיים. בשיחות עם אמהות אחרות בחינוך הביתי חשו בנוח והתנסחו באריכות.
מכיון שהנסיעות ממושכות, החלטתי לנצל אותן להטמעת האנגלית. בחרתי בחיפושיות, שברבים משיריהם מופיעות מילים פשוטות ולחן נעים. השירה נמצאת בקדמת המוסיקה ולכן קל להבין את הנאמר. במשך חודשים ספורים שמענו רק את החיפושיות. עם המוסיקה באו השאלות. הם התעניינו בשמותיהם ובמה ניגן כל אחד מהם,  בהקמת הלהקה ובסיבות לפירוקה, בחייהם האישיים של ארבעת המופלאים ובהערצה לה זכו. הם שאלו על הכל: במה כרוכה הפקה של הופעה, כיצד מתבצעת הקלטת שיר, מה עושים במקרה שרוצים כלי נגינה שאף אחד לא יודע לנגן בו ועוד ועוד. לא על הכל ידעתי להרחיב, אבל קצה חוט כמעט תמיד הצלחתי לספק. בהמשך הוספתי מבצעים ושירים אחרים. שמות השירים והמבצעים הופיעו על הצג ברדיו. בשקט היו עלמה וטליה מתבוננות בצג ומנסות לפענח את המילים.
באביב גילו בספרייה את ספריו של מו ווילמס (Mo Willems) ומאז הן שואלות רק אותם. הגיבורה של סדרת ספרים אחת היא יונה נטולת שם, הנקראת בפשטות The pigeon  וגיבוריה של סדרת הספרים השנייה הם ג׳ראלד הפיל ופיגי החזירה. הספרים נטולי מספר ובנויים כדיאלוג בין הדמויות ולעיתים בין הדמויות לקורא. את הספרים הן ממהרות לקרוא ולשנן. הן מצהירות על שעת סיפור, מושיבות את לביא לצדן ומקריאות לו. מכיון שהספרים בנויים כדיאלוג, קל מאד להמחיז אותם – עלמה היא הפיל, טליה היא החזירונת, לביא הקהל ואני הופכת את הדפים כדי שתוכלנה לקרוא את המשפטים. הן מעתיקות את הסיפור ומציירות אותו, יוצרות לעצמן ספרים משלהן כדי שישאר בידיהן עותק ביום שיהיה עליהן להחזיר את הספרים לספריה. למשחקי הדמיון התווספה שפה ובובות הפליימוביל, הברביות ובובות הפרווה יוצאות למסעות, נלחמות, מסתתרות, רבות ומשלימות בעברית ובאנגלית לסירוגין. לביא אינו דברן כאחיותיו, אך רכש לעצמו מבטא אמריקאי מתגלגל שכבר החל גולש לכמה מן המילים בעברית. את אוֹלי, חברו החדש, הוא מלמד עברית: אוֹלי, הוא אומר לו, say נמלה, say עכביש, say שלום! אוֹלי מנסה ולביא מתגלגל מצחוק. כל זה קורה לנגד עיניי המשתאות. אני שותקת הרבה ומשתדלת לענות בפשטות ובתמציתיות על השאלות המופנות אליי. כוחן של הסקרנות והתשוקה מעורר בי יראת כבוד.

IMG_8042

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “החיים עצמם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s