השעה כבר מאוחרת, כולם ישנים, אני ערה, ישובה ליד שולחן המטבח, מוקפת ברחש מדיח הכלים ונעימת הצרצרים העולה מן היער. יום הולדתו של לביא חל היום והוא בן ארבע. בבוקר ישבנו לשולחן, נעצנו נרות בעוגת הבננה החמימה שנאפתה אמש ונשאה בקרבה כמות מוגזמת של נטיפי שוקולד, לביא ביקש משאלה וכיבה את הנרות בנשיפה. אז עידו אמר משהו, איני זוכרת מה, שהצחיק אותי עד דמעות. צחקתי וצחקתי עד להקלה גדולה ונדמה היה לי אותו הרגע כרגע הולדתו של לביא ונזכרתי בתחושות ההקלה והשמחה שמילאו אותי כשבא לעולם מתוכי.
לאחר הבוקר הערפילי האיר יום יפה של ראשית הסתיו, שמש חמימה ועננים כבירים. העצים ביערות מתחילים להצהיב ולהאדים, פה ענף שמוט עלים ושם כתם בוהק בצמרת הגבוהה. המראות אליהם התרגלתי הולכים ומשתנים לנגד עיניי – ירוק רחוק ברקע הופך כתמתם ופוסע קדימה, מציץ מבעד לענפי האשוח הכחלחלים.

IMG_8067

במשך השבוע שקדם ליום ההולדת שקדו עלמה וטליה על מתנותיהן, הפריזו בהתלחששויות ובהסתודדויות ונשאו חבילות חשודות ברחבי הבית. לביא לא הבחין, או שמא העמיד פנים שאינו מבחין ושקע כל כולו בבנית מגדלי לגו. טליה תפרה ללביא רכבת מלבד ועיטרה אותה בכפתורים ססגוניים. לבסוף, הייתה שבעת רצון כל כך מן התוצאה שהחליטה לשמור אותה לעצמה. במקום הרכבת העניקה ללביא מסכה צבעונית שחוט גומי קשור לקצותיה. עלמה בחרה את אחת מחולצותיו של לביא ורקמה על חזיתה טרקטור עשוי לבד ולו ארובה פולטת עשן וכף שסלעים מונחים בתוכה.
אני הכנתי ללביא בובה על חוטים. פיסלתי ראש וגפיים, תפרתי בגד מחולצה ישנה, דחסתי חומר מילוי והדבקתי את הכל ביחד. את ידיה וראשה של הבובה חיברתי בחוטים לזוג מקלות אכילה שמצאתי במגירת המטבח. בחצות הלילה, לאחר שסיימתי את הכנת הבובה, השתעשעתי בהרקדתה לצלילי אחד השירים החביבים על לביא, הנה כך:

את החולצה לביא לובש כבר יום ומחצה. את הבובה הרקידו שלושתם בהתלהבות עד שנקרע החוט שחיבר את הראש וכעת היא מתאוששת במחלקת שיקום והדבקת צעצועים, מחלקה נרחבת ומפותחת בביתנו. ואז, בצהרי יום ההולדת, בביקור מתוזמן היטב לחנות צעצועים במתחם קניות סמוך, רכש עידו ללביא את משאת נפשו – שתי מכוניות מרוץ מונעות באמצעות שלט. מרגע שיצאו המכוניות מתוך אריזת הקרטון והפלסטיק הפכו המסדרון, שביל הכניסה לבית, השטיחים בסלון והמעברים מתחת לכסאות בשולחן האוכל למסלולי מרוצים. בקופסת קרטון קטנה שהגיע בה דבר דואר הניח לביא את שתי המכוניות ושני השלטים. אז שכח שהניח אותם שם ונתקף חרדה. אז מצא ורווח לו, שיחק, הניח שוב בקופסא ושכח היכן הניח אותה וכך שוב ושוב, מהתלהבות גדולה לזעקות שבר. זה איפשהו בבית, אנחנו חוזרים ומרגיעים, מצביעים לעבר שולחן האוכל, או הספה, שם הונחה כלאחר יד הקופסא ובתוכה המכוניות.

בלילה חלמתי שאנחנו באשדוד. סבי וסבתי חיו באשדוד והעיר, גם זו החלומית, הייתה מוכרת לי ואפופה ברוחם. אשדוד של החלום הייתה רחוקה מאד מביתנו במעין ברוך. בעקבות מאורע בחלום, ידענו שזמננו שם תם והחלטנו לחזור למעין ברוך. אחוזי התרגשות היינו לקראת הפגישה העתידית עם חברינו האהובים. אגב תנועה ברחבי הבית ואריזת חפצים בקופסאות קרטון שוחחנו עידו ואני על אמנות. עידו שבחלום טען שיצירת אמנות צריכה להעביר את כוונות הצייר במדויק ואילו אני שבחלום טענתי שאפשרי שהצייר יתכוון לדבר אחד והצופה יספוג מן הציור דבר אחר. מה שחשוב בציור, אמרתי בחלומי, היא העוצמה שמעבר לרעיונות.

IMG_8066

לפני כשבועיים נסעתי לפילדלפיה, לבקר באוסף בארנס, אוסף גדול במיוחד של אימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם ובעיקר, האוסף הגדול בעולם של ציורי רנואר. האוסף, שנאסף על ידי מר בארנס במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוצג לאורך השנים וגם לאחר מותו במשכנו הפרטי ובשנים האחרונות הועבר למבנה גדול וחדשני בסמוך למוזיאון האמנות של פילדלפיה. על אף המעבר, שימרו אנשי קרן בארנס את הסידור המקורי של האוסף והוא נתלה כפי שהיה תלוי במשכן הפרטי, בשילובים וחיבורים מפתיעים, חלקם נהירים למתבונן וחלקם כמו חדים לו חידה.

בקפיטריה בקומת המרתף פגשתי את ניק, שהתגאה בשושלת יוחסין מפוארת: המורה שלו באקדמיה לאמנות בפילדלפיה, אי שם בשנות השבעים של המאה העשרים, למד בצעירותו אצל מר בארנס בכבודו ובעצמו. ניק מקפיד להגיע אל משכן האוסף מדי יום א׳ הראשון בכל חודש, מכיון שאז הכניסה אינה כרוכה בתשלום. הפעם רכב על אופניו מביתו והגיע מוקדם בכדי לאסוף כרטיסים מתוזמנים לחבריו, שבשל גילם המתקדם, אי שם בשנות התשעים לחייהם, מתקדמים באיטיות מופלגת ועתידים להגיע מאוחר יותר (הכניסה אינה בתשלום אך יש לאסוף כרטיס שעליו נקובה שעה וניתן להכנס בשעה הרשומה או לאחריה. כך מווסתים אנשי המשכן את תנועת המבקרים ומונעים עומס יתר בחדרי התצוגה). ישבנו ושוחחנו על אמנות עד שהגיע זמננו להיכנס. ״חכי ותיווכחי״, אמר בהתרגשות מששמע שזהו ביקורי הראשון במקום, ״זה אחד האוספים היפים ביותר שאי פעם תראי״.

חדרים על גבי חדרים ובהם תלויים מן הרצפה לתקרה עשרות ציורים ולצידם חפצי אמנות מרחבי העולם, מונחים בארוניות ותיבות זכוכית; טינטורטו ליד סזאן, רנואר ליד איקונות מהמאה הארבע עשרה, פסלים יוונים מהמאה השלישית לפני הספירה עם מאטיס, סוטין, פיקאסו ועוד ציירים פוסט אימפרסיוניסטים אמריקאים שלא הכרתי ובאמת היה נעים מאד להכיר. לאחר כשלוש שעות נתקפתי בכאב ראש עז ויצאתי לשתות קפה בדלפק בית קפה סמוך שהשקיף לרחוב הסואן. משרווח לי, שבתי אל תוך המבנה.
מאה ושמונים ציורים של רנואר, דמויות ונופים, בדים גדולים ובדים קטנטנים: הקוים מתפתלים ומתערבלים כמו מים מסביב לסלע. זו שפתו ומציור לציור היא חודרת ומשכרת את הנפש ואני רוצה להקשיב לו עוד וגם לא להתבונן בו לעולם. פשטותו של רנואר אינה שפת המכחול, אלא שפת הצבע ולה ארבע מילים עיקריות: אדום, כחול, אוכר וירוק ורידיאן. בסמוך לו – סזאן, ישר קווים ונטול קישוטים, צבעיו יפים ומוזרים, בהירים ועגמומיים בעת ובעונה אחת. פשטותו של סזאן טמונה בריחוקו מן ההתלהבות. זה לצד זה, ציוריהם משרטטים מפות שונות בתכלית של אותה המציאות. מר בארנס אהב את שניהם.

* * *

בשיטוטיי בפייסבוק נתקלתי בצילום של א׳, שלמדה איתי בבצלאל לפני כמעט עשרים שנה וזמן מה לאחר הלימודים עברה לגור בהולנד, שם היא חיה ויוצרת עד היום. חברותנו התהדקה עם תום הלימודים ובמשך מספר שנים התכתבנו התכתבות נמרצת ומלאת השראה, עשרות מכתבים שופעי רישומים ומחשבות. שוחחנו ארוכות בטלפון, בעיקר בלילות, אז היתה עלות השיחה נמוכה. בביקוריה בארץ נפגשנו ואני אף ביקרתי אותה בהולנד פעמיים. יצירתנו פנתה לכיוונים שונים וכך גם חיינו. בשנים האחרונות התרופף הקשר וניתק, על אף שהיא במחשבותיי ונדמה לי שגם אני, לעיתים, במחשבותיה.
הצילום היה צילום ישן, מן השנה שקדמה לתחילת הלימודים בבצלאל ולמרות יופיו הבוהק ואולי דווקא בעטיו, מילא אותי בתוגה רכה אודות התפוגגותו של החיבור במימד הגשמי, על אף שלא יכול היה להיות אחרת.

* * *

ישבנו על שפת האגם, רבּקה ואני. הילדים שחקו במים הרדודים ובנו ארמונות בחול עם מיכלים ריקים של יוגורט וספלי פלסטיק שהבאנו בשקית קטנה. דיברנו על המבטא הפנסילבני הכפרי, מבטא מתנגן ומתגלגל ועל הדיבור האמריקאי המהיר. הודיתי שלעיתים איני מבינה את הנאמר, וביחוד חמור המצב בשיחות טלפון מנותני שירות, שלמשמע ה״הלו״ שלי, פוצחים בדהרה מילולית בה הם מציגים את עצמם, את מקום עבודתם ואת נושא הפנייה ומקנחים בשאלה, מותירים אותי אילמת מתדהמה ונדרשת לבקש שיחזרו על אמירתם בשנית.
רבּקה צחקה: "קוראים למבטא הזה "Hick". מה אגיד אני, שנולדתי בארצות הברית ועדיין, לפעמים, לא מצליחה להבין אותם? ויש משהו שאופייני לפנסילבנים״, המשיכה רבּקה, "הם משמיטים את ה-be מצורת העתיד של הפועל. הם יאמרו, למשל, will provided, במקום will be provided. אני לא מבינה למה הם עושים את זה."

IMG_8038

בסוף השבוע שעבר ביקרנו בחגיגת ראשית קטיף התפוחים, Johnny Appleseed Day, על שמו של ג׳וני אפלסיד, שנולד וחי בשלהי המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. ג׳וני אפלסיד מתואר כגבר יחף, לבוש שקים, שסיר הפוך משמש לו ככובע וככלי למזונו לסירוגין. הוא היה איש מאמין וצנוע, שנדד בדרכים, התארח בחוות ועסק בזריעה, גידול והפצה של עצי תפוח בפנסילבניה וסביבותיה. במטע התפוחים בו ביקרנו, הסיע אותנו טרקטור רתום לעגלה ברחבי המטע עד לסככה קטנה, בה ניצב גבר לבוש שקים, בהיר עיניים, סמוק לחיים ומדושן למדי אשר הציג את עצמו בפני המבקרים כג׳וני אפלסיד. הוא הראה לנו פסלונים שגילף מענפי עצים. אחד מהפסלונים היה ארנב בתוך כלוב, עשוי מפיסת עץ אחת. ״מה הבעיה״, אמר האיש שהיה ג׳וני אפלסיד ביום חג זה, ״קודם כל מסירים בזהירות את ארבע הפאות של הכלוב ואז מגלפים את כל הדרך עד לארנב!״ אמר וצחק צחוק גדול. עוד סיפר על מתקן לחיזוי מזג אויר מענף עץ אשוח שג׳וני אפלסיד למד להכין מחבריו האינדיאנים והיה מתקין אותו ומעניק לחבריו החוואים – ענפי האשוח נוטים כלפי מטה בהתקרב סופה וחוזרים ומזדקפים עם חלוף הסופה. לבסוף חילק לילדים משרוקיות מבלוטי עץ אלון והפציר בכולנו להתכבד בתפוחים שהונחו בארגז עץ סמוך.
לאחר שלמדנו את כל שיש לדעת על ג׳וני אפלסיד, שהיה אגדה עוד בחייו, נגשנו לקטוף תפוחים במטע. שילמנו עבור חצי בושל תפוחים (לא ידעתי כמה זה בושל, אז החלטתי ליתר ביטחון לקחת חצי מכמה שזה לא יהיה) קיבלנו שקית, מפת המטע ובה מסומנים הזנים השונים ויצאנו לדרך. נבלענו בינות לשורות מתמשכות של עצי תפוחים גדושי פירות. הילדים היו מאושרים.

במהלך חיפוש אחר מסמך כלשהו, נתקלתי בשני ציורים שציירתי לפני כשנה. את הציורים ציירתי בעקבות חלומות בהם הופיעו ציורים אלה, לא כנופי או מאורעות חלום, אלא כציורים ממשיים שצוירו על ידי באותו החלום עצמו. כבר חלמתי ציורים בעבר ובכל פעם, עם עלות השחר, השתדלתי מאד למשוך את הציור מתוך החלום אל החיים האלה, אך המעבר בין העולמות שינה את הציורים ועקר מתוכם איזה קסם ממשי שהיה בם כשנחלמו.

IMG_8065

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “יום הולדת

  1. עונג כל כך צרוף ומענג…
    מבחינתי – רק עוד ועוד ועוד, זוטות של החיים…ים תודות וגעגועים.

    אהבתי

  2. אהובה שלי שנה טובה ומאושרת מלאה בבריאות טובה,
    והרבה לימוד ותקוותי שהגעגוע ארצה ישיב אותכם במהירה. מזל טוב ענקי לזאטוט. מכל הלב ורד לב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s