מייקל, התינוק של טבית׳ה, כבר בן שנה ואנו היינו בין המוזמנים לחגיגת יום ההולדת. מתיו, אבא של מייקל והכומר של גלנמור במקצועו, פתח את האירוע בתפילה. ביד שמאל הצמיד את מייקל לגופו ובעיניים עצומות (״אמא״, עלמה לוחשת לידי, ״העיניים שלו עצומות. הוא בסדר?״ ״כן״, אני אומרת לה, ״הוא מתרכז״) ובכוונה גדולה בירך את מייקל, את התינוק שהוא כעת ואת האיש שיהיה. עוד עיניו עצומות, הוסיף והודה לאלוהים על שעצר את הגשמים ביום זה והעניק לנו אחר צהרים סגרירי אך חמים. הוא הודה לאל הטוב על כל השפע והשמחה שבחייהם והודה על המזון שאנו עומדים לאכול. לבסוף סיים בברכה נרגשת לאל ולבנו, ישו המשיח, אמן ואמן, לנצח נצחים וג׳ק, שניצב לידי, לכסן לעברי מבט, סקרן לראות את הבעת פניי.

ג׳ק, מעמודי התווך של הקהילה המקומית, כך הציגו בפניי מת׳יו, עט עליי כמוצא שלל רב. ראשית שאל לשמו של בני הצעיר. משאמרתי לו, פלט קריאת הפתעה, התרווח בכסאו וסיפר, בגאווה לא מוסתרת, ששם משפחתו מצד סב-סב-סבתו היה דה-לה-וי, נצר לשושלת אצולה צרפתית שאחת מבנותיה אף נישאה לבנו של אחד ממלכי צרפת. לאחר שסיים לקשור כתרים למשפחתו שב ופנה אליי ושאל אותי מנין משפחתי מגיעה. לא עמדתי בפיתוי ופסעתי הישר אל תוך הורדת הידיים השושלתית, נחושה בדעתי לנצח: ״מישראל״, עניתי. ״כן, אבל מאיפה קודם?״ התעקש ג׳ק. ״גם כן מישראל״, עניתי. ״מה זאת אומרת?״ תהה, ״איך זה יתכן?״ ״ובכן״, פצחתי ואמרתי, ״גרנו בישראל בערך עד שנת שבעים לספירה ואז הרומאים היגלו אותנו. הסתובבנו קצת בספרד, אחרי זה בפולין וברוסיה ובשנות החמישים של המאה העשרים חזרנו לישראל.״
״הרחקת לכת״, צחק ג׳ק בקול רם ונדמה היה שהתשובה הניחה את דעתו ועתה ראה בי מועמדת ראויה לעניין שלשמו, כך הסתבר, התכנסנו הוא ואנוכי באותו ערב. כשחופן בוטנים בידו וללא עיכוב נוסף עבר אל פרק כ״ג בספר ויקרא. חג אחר חג שאל אותי ואני הסברתי לו, החל בפסח וכלה בסוכות. מהו חול המועד, מה לגבי הקרבת קורבנות (״אין בית מקדש״, אני אומרת והוא שואל, כממתיק סוד, אם אני יודעת על איזו התפתחות בעניין), איך בונים סוכה וכך הלאה הלאה אנחנו מפליגים, ממולד הירח אל מילואו, משם אל בית המקדש ואוהל מועד, אל ישעיהו וחזונו, חזון אחרית הימים, אל אליהו שעלה במרכבת אש השמיימה ולבסוף, כמובן, אל המשיח לבית דוד. ״הוא ממש קרוב״, אמר ג׳ק בהתרגשות, ״אני מרגיש אותו מגיע. איך זה משפיע עלייך ברמה היומיומית?״

מדי כמה דקות חלף מת׳יו בסמוך ובדק שעדיין יש לי דופק ושאיני קורסת תחת משא התיאולוגיה. הילדים, מאידך, סיפקו הפוגות מתודיות בשפע באמתלא של הזדקקות לעזרה במילוי כוס מיץ או שליית תפוצ׳יפס מתוך הקערה הגדולה. בעודנו דנים, ג׳ק ואנוכי, בדקויות תרגום מילים ופסוקים מן התנ״ך מהשפה העברית לשפה האנגלית, התרחשו לנגד עינינו שעשועי יום ההולדת של מייקל, שהוא, בשל גילו הצעיר, לא נטל בהם חלק: משחקי corn hall (כאן הסברתי מהו משחק זה), תחרות קפיצה בשקים, שליית תפוחים צפים מתוך גיגית גדולה באמצעות הפה בלבד וקישוט דלעות בצבעי גואש.
לבסוף הוצאו ה-cupcakes, נישאים על גבי מגשים גדולים ומצופים במיני ציפויים מגונדרים ומתוקים מאד. מייקל קיבל קאפקייק עם נר, טבית׳ה עשתה בשבילו פוווו והניחה את הקאפקייק בידיו הקטנות. כל מכשירי הטלפון הניידים האירו את פניו מתוך אפלולית הערב בשעה שפער את פיו וחבט את הקאפקייק הישר לתוך שיניו הזעירות.

•  •  •

אני יושבת על ספסלי המתכת בחוג התעמלות הקרקע של עלמה. אנחנו כעת בפניקסוויל, מרחק עשרים דקות מהבית. בימים אלו, כשאנו נוסעות לחוג ההתעמלות, העצים והשדות מוארים באורה המוזהב של השמש השוקעת. שעה נפלאה. רכבנו חולף על פני שדות תירס יבשים ועצים בשלכת זהובה ואדמדמה. השמש בגבנו מסנוורת מבעד למראות הצד. משבוע לשבוע מתארכים הצללים ובקרוב נצא מן הבית בחשיכה. הנחתי בשוגג שצבעם האדום של עלי השלכת מקורו בלילות הקרים ועתה, לאחר סיור לימודי באחוזה סמוכה ובה גן בוטני קטן, למדתי כי את הצבע האדום מייצר חומר המצוי בעלה ונגלה לעין משמפסיק הצמח, עם התארכות הלילות, את ייצור הכלורופיל. כעת אני מקבלת בברכה את הסתיו החמים והיבש, מבלי לחשוש שחומו יגרע מגווני השלכת המובטחים. שיאה הצבעוני של השלכת צפוי בליל כל הקדושים.

ביום שלישי שחלף ביקרנו את סיליה בגן הירק. המשימה היומית: עישוב ערוגות הערבה, שענפיה משמשים לקליעת סלים. יצאנו מן הבית מכורבלים היטב בסוודרים, חותלות וצעיפים ועד השעה עשר ומחצה כבר התקלפנו מכולם. בסיור הבוקר בגן הירק, רגע לפני שתקפנו במזמרה ובמשור את סביבות הערבות, בהן פשטו נביטות עצי תות, קיסוס רעיל ועץ ושמו Ash, הובילה אותנו סיליה אל ערוגת הדלעות. לצערה, לא יכלה להעניק לנו מן הדלעות הכתומות הגדולות, מכיון שהן שמורות לתלמידי כיתה ג׳. במקומן, העניקה לנו במתנה חופן דלעות קטנות, ארוכות וצרות בקצה אחד ורחבות ושטוחות בקצה השני, כמו דלורית זעירה, שגודלה כגודל זרת. לדלעות האלה קוראים Tennessee dancing gourd, אוחזים בהן מלמטה, מסובבים ומשליכים באוויר. תנועת יד מיומנת תגרום לדלעת לחוג על צירה כסביבון.

בדרך הביתה מחוג ההתעמלות, שועל נצנץ אליי עיניים מן הסבך בסמוך לכביש. כהרגלי, נסעתי לאט, אורות גבוהים מגששים בתוך ערפל מתנשא, יד שמאל דרוכה להנמיך את עוצמת הפנסים אל מול מכונית מתקרבת. כאלה היו ספורות וכמו במחול משותף, פנסינו דעכו לרגע ומיד שבו והתגברו. בכל  עת עלול היה לזנק לכביש אייל, דביבון, שועל או סנאי. פרט לכך, צרצרים וחשיכה מוחלטת ומדי פעם במרחק, ריבועי חלונות מוארים.

רוב השכן היה הראשון שאחזה בו קדחת הסתיו. לאחר שניקה ופינה את גנו משלל המטפסים ושיחי הפטל, הזמין פועלים שניסרו וכרתו את הצמחייה העבותה בחלק היער הפונה לרחוב ועל האדמה החשופה פיזרו חציר כחיפוי. בינתיים כבר חזר ונבט הדשא וכסות ירוקה כסתה את האדמה שנחשפה, אך לרוב לא היה בכך די: פועל בודד הוסיף והגיע מדי יום ביומו, פירק את חומת האבנים העתיקה והרכיבה מחדש כמחצית המטר לכיוון הכביש. חומת האבנים, שחלקה נטה על צידו וחלקה נפל על האדמה, ניצבת כעת ישרה, סדורה ובשיווי משקל מושלם. עוד בטרם נסתיימה מלאכת פירוק החומה, העתקתה וסידורה מחדש, הניח רוב משני צדי כביש הגישה לביתו שתי קוביות חציר ועליהן הציב, כהשתקפות מראה, דלעות צהובות וכתומות, עגלגלות ושמנמנות למראה.
כעת, כבר פשתה קדחת עיטורי הסתיו ברחבי האיזור: קוביות חציר, דלעות שלמות ודלעות שעיניים ופה פעור בחיוך משונן מגולפים בהן, דחלילים, עציצי כריזנטמות פורחים וגבעולי תירס יבשים כרוכים בחבלים סביב עמודי המרפסות. קלחי תירס צבעוניים מבצבצים מבעד לגבעולים הדהויים.
ככל שמתקרב ליל כל הקדושים הולכים ונוספים שלדים לבושים בחליפות ובשמלות ישנות, גולגלות קטנות לצדי המדרגות, בדים לבנים ולהם עיניים ופה פעור מטלאים שחורים מסודרים כרוחות רפאים המרחפות בגן, דלעות ענק עם כובעי מכשפות לקודקודן ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה על תושבי המחוז.

IMG_8103

השמש נעה דרומה. בקרוב תזרח מדרום לביתו של ג׳ים השכן, כפי שזרחה בעת שהגענו לכאן. ביער משירים עצי אגוז המלך השחור את עליהם ואת פירותיהם ואלו נופלים על האדמה ועל שביל הגישה בקול חבטה רם. כדרכם של אגוזים, גם אלו נושרים מן העץ כשהם עטופים בקליפה ירוקה. גודלם כגודל כדור טניס וטעמם נורא. הסנאים אוספים אותם לקראת החורף. אני משתמשת בהם ככדורי משחק למיקה ומטילה אותם הרחק. מיקה רצה עד אליהם בהתלהבות, מרחרחת אותם בעניין וחוזרת בלסתות ריקות.

בסוף השבוע האחרון, לפני שנסעו סבא דב וסבתא נורית בחזרה לביתם, לקח עידו את אביו למסע בינות למפלים בהרי הפוקונו ואילו אנו נסענו עם סבתא נורית לפסטיבל אינדיאני ביער היברניה. פסטיבל קטן וצנוע מאד, אפילו עצוב במקצת, כמו הד רחוק לגדולה שהייתה ואיננה עוד. תופים גדולים הכתיבו את הקצב ובמעגל גדול סבבו אינדיאנים עטויי נוצות ופרוות בעלי חיים ורקעו ברגליהם לקצב המוזיקה. סביבם ישבו הצופים, בכסאות נוח מתקפלים מן הדגם החדיש ביותר. דוכן אחד של צ׳יפס, דוכן אחד של ברד וכמה דוכני מכירה של חפצים ומלבושים אינדיאנים, בהם פריטים יחידים במינם ויפים עד מאד ואחרים שנוצרו בידי שבטי האינדיאנים רבי הפעלים של ארץ סין הרחוקה.
אחד המוכרים, אינדיאני קטן קומה, שערו שחור וחלק ופניו שזופות וחדות, אמר שאני נראית לו מוכרת ושאל אם אולי נפגשנו באיזה פאו וואו. ״אבקש את סליחתך, לא הבנתי״, עניתי לו, משוכנעת שפספסתי מילה בשל המבטא השונה, אולי אמר power, אבל אם כן, למה התכוון? שלוש פעמים הוא חזר על המילים pow wow עד שהבנתי שזהו ביטוי העומד בפני עצמו. ואז שאלתי והאיש הסביר לי שכך נקרא כינוס של אינדיאנים. הוא עצמו נודד בין המפגשים לאורך השנה ומוכר את מרכולתו: שכמיות צמר, בובות זעירות, צמידי חוטים וחרוזים וחולצות טריקו. בכל שבוע יש pow wow במקום אחר, אם כי השנה הייתה חלשה, הוסיף באכזבה, בשל סופות ההוריקן. בחורף, אמר, הוא נודד דרומה לאזור פלורידה.
עוד סיפר, כי באזור הזה מגיעים למפגשים גם אנשים שאינם אינדיאנים, אך ככל שנעים מערבה, הופכים המפגשים לכאלה של אינדיאנים בלבד.

בשולי הדרך של הציור, כמו עלים שנשמטו מענפי העצים הגדולים, מצטברים הציורים האחרים: הפתקאות, הרישומים המרושלים, אלו שהם גיבוב של שני נופים שונים בתכלית ואלו שנשפך עליהם קפה. אלו שלא אהבתי, שלא הבנתי, שיצאו ממני והיו זרים. גם אותם אני שומרת. דדי, המורה שלי לאורך השנים, אמר פעם מזמן, באחד משיעורי הציור בבצלאל, שציור יפה זה לא בעיה לייצר (כן – לייצר, לא לצייר), אבל ציור מכוער, הו! זה כבר משהו מיוחד. כי ציור מכוער הוא הרבה פעמים ציור יפה שהקדים את זמנו והמוח שלנו, שכל תפיסותיו מבוססות על הישן, אינו מצליח לעכל את החדש ומסווג אותו כמכוער. רק עם חלוף הזמן מתרגל המוח אל החדש ומתגלה היופי.
אל תשמידו, אמר לנו דדי. שימו בצד וחכו בסבלנות. כמה שנים לאחר מכן תסתכלו ואז תחליטו:

IMG_8033IMG_8031IMG_8045IMG_8034IMG_8032IMG_8082IMG_8044IMG_8036IMG_8043IMG_8084IMG_8035IMG_8085IMG_8037IMG_8083

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “ספיח

  1. הי שירלי. אני כל כך שמח שאת משאירה לי מדי פעם מילה לתרגם, כתירוץ מצויין להשאיר תגובה.
    Ash = מילה.
    וכרגיל, תענוג.

    אהבתי

  2. … אם כי בדיקה נוספת העלתה שיש עצים נוספים המכונים בשם זה.

    ==============
    המגיב אינו בוטנאי או מתרגם. כפוף לתקנון. ט.ל.ח.

    אהבתי

    1. המגיב, על אף שאינו בוטנאי ו/או מתרגם, גרם לי להתרגשות עזה, מכיוון שהעלה בזכרוני את העץ הנפלא שצמח בפתח ביתנו הקט בקיבוץ גונן – מילה פנסילבנית (צחוק הגורל!)

      אהבתי

  3. אח איזה שפע ציורי הפעם. פספסתי את הפוסט הזה כי הייתי בדרכים ואחר כך באיזה כפר קטן בפנסילבניה בלי מחשב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s