תנועת הימים: מן החוץ פנימה

נזכרתי בחזי אחרי שנים רבות של שכחה. משפחת צדוק גרה בדירה מולנו, בקומה הרביעית והאחרונה בבית מגורים בחולון. הם היו עולים חדשים מאיטליה ואני נהגתי לסור לביתם ולשחק עם בתם שרון, שהייתה מבוגרת ממני בשנה או שנתיים. בביקוריי אצלם שיחקתי בבית בובות מהודר בן שלוש קומות עם מעלית שהביאו עמם מחוץ לארץ וטעמתי לראשונה פסטה ברוטב עגבניות. בשיטוטיי ברחבי הדירה הגעתי אל המרפסת, שם הקים לעצמו חזי צדוק, אב המשפחה, סטודיו לציור. התבוננתי בכל הציורים ושאפתי לקרבי את ניחוח צבעי השמן ואדי הטרפנטין. יום אחד גיליתי ציור חדש על כן הציור. עצרתי מולו, ועל אף שהייתי צעירה מאד, לכל היותר בת ארבע או חמש, אחזה בי פליאה עמוקה משנגלה לנגד עיניי, לראשונה, הקסם שבמעשה האמנות: מולי היה ים ומעליו ריחף סלע גדול ואפור. על גבי הסלע ניצבה טירת אבן ועננים לבנים מילאו את השמיים המאורכים. זה היה ציור נהדר, שהיה בו עולם נטול הגיון ועם זאת מוחשי לחלוטין. מאותו יום ולמשך כל שנות ילדותי, רחשתי הערכה עמוקה לחזי הצייר ולפועלו, בהסתמך על ציור זה בלבד. כשהייתי כבת שתים עשרה, דפדפתי בספר אודות הציירים הסוריאליסטים. מבין דפי הספר ניבט אליי הציור של חזי. אז למדתי שהציור, ״הטירה בפירנאים״, אינו של חזי, אלא של הצייר רנה מרגריט. צר היה לי על חזי, שצנח באחת ממקום מושבו הרם בתודעתי. עם זאת, הודיתי לו בלבי על שתיווך ביני ובין קריאתו נטולת המילים של עולם היצירה.
חלפו עוד כמה שנים, ובבוקר אחד, בעודי חולפת ופונה באחד מאגפי מוזיאון ישראל בירושלים, נגלה לעיניי הציור המקורי, עצום מימדים. במבט מקרוב התפרקו הצורות לפיסות צבע שטוחות ודקות שהונחו, מרווחות ואווריריות , על הקנבס המתוח.

IMG_8176

אחר צהרים: מבעד לעלוות העצים המתדלדלת חדרה שמש נמוכה והאירה את העשב הנצחי, הציתה אותו באור בהיר, כמעט זרחני. כמו גל גדול שטפו בי זכרונות של נביטת העשבים בראשית החורף, כסות דקה וזוהרת, מופרעת רק בידי צללי הפרדסים. והאדמה רכה. רכה לראשונה.

עלמה חזרה נרגשת מטיול בגינה ואמרה שבקצות ענפי עצי ה-Dogwood כבר הופיעו ניצני הפרחים העתידים לפרוח בראשית האביב. בחורף שעבר הבחינו בהם הילדים ותהו על קנקנם. הניצנים אפורים, גודלם כגודל אפונים והם ממוקמים בקצות הענפים. על שום צורתם המעט פחוסה כינו הילדים את עצי הדוגווד – ״עצי הפטריות״. ״הם כמו כולם כאן באמריקה״ קבעה עלמה קביעה נחרצת, ״מתכננים הכל חצי שנה מראש.״

קת׳י השכנה ובתה מוניקה קבעו איתנו כבר לפני חודש; בליל כל הקדושים נהיה יחדיו. השבועות חלפו בציפייה ובתכנונים. יום לפני ליל כל הקדושים סרנו לסופרמרקט ורכשנו ממתקים במיטב כספנו. ״אל תקנו הרבה ממתקים״ אמרה קת׳י, ״בגלל שאין מדרכה, לא מגיעים כמעט ילדים אל הרחוב שלנו״. בשעה חמש לבשו הבנות את שמלות הנסיכות שלהן, ועליהן – בשל הקור העז ובחוסר רצון מופגן – את מעיליהן. לביא חבש לראשו רעמת אריה מרצועות בד, שנטע חברתי הכינה לפני כמה שנים לבנה הצעיר ועתה היא ברשות בני. את קערת הממתקים הצבנו בכניסה לשביל הגישה ובסמוך לה העמדנו דלעת מגולפת ובתוכה נר. חצינו את הכביש וניגשנו את ביתן של קת׳י ומוניקה.
קת׳י קיבלה את פנינו בשמחה, אך התנצלה ואמרה שמחמת התקררות קלה לא תצטרף אלינו. בדיעבד הודתה שמצבה לא היה גרוע כל כך, אלא שביקשה להימנע מפגישה עם שכנה שאינה חביבה עליה. לתפקיד ההורה המלווה שובץ אבא סטיב, איש גבוה ורזה, שהמיר את חליפת העסקים בפאה ארוכה ומתולתלת ונראה כמו האחות התאומה שמעולם לא הייתה לי. ״אני היפי״ הכריז בחדווה, ״שלום ואחווה לכולם!״  אז חיפש ממושכות את חולצת הטריקו שסמל השלום מתנוסס בקדמתה, אך קת׳י אמרה שכבר זרקה אותה לפח. קת׳י הסיעה את כולנו לקצה המרוחק של השכונה, אל בית חברתה של מוניקה. שם פגשנו את חברותיה של מוניקה ואת הוריהן, הצטלמנו למזכרת על המדשאה לפני הבית ויצאנו לדרך. בבית השני או השלישי עטו פניהם של ילדיי הבעת השתוממות כבירה לנוכח הנס שנטלו בו חלק – הנה הם משוטטים להם בעליצות, נוקשים על דלתות בתי זרים, מכריזים ״תעלול או ממתק!״ ובתמורה, אותם זרים גמורים מברכים אותם בחיוכים נלהבים ומציעים להם להתכבד בחטיפים וממתקים מתוך סלסלה גדולה.

אל דלתות הבתים הובילו דלעות מוארות ומעל משקוף הכניסה נתלו בובות שונות ומשונות: מכשפות, שלדים, רוחות רפאים. על פנינו חלפו חבורות ילדים והורים. הפעוטות הונחו בעגלות אדומות שידית מחוברת אליהן ובידיות אחזו ומשכו הורים נמרצים. אנחנו פסענו בניחותא – הילדים רצו בחדווה מבית לבית ואנו, המבוגרים האחראיים, השתרכנו באיטיות אחריהם. ג׳אנין, אמא של שׁיי, הקפידה לעדכן אותי בשמות השכנים ואף להציג אותי בפני כמה מהם. אגב הליכה פרשה בפניי את היסטוריית חגיגות ליל כל הקדושים בשכונה – מי מחלק הרבה ממתקים, מי מפחיד את הילדים בכוונה, מי מקשט הכי יפה ומי אחז בתארים אלו בעבר אך ירד מגדולתו מכיוון שילדיו בגרו ועזבו את הבית. ביל, אבא של דניאל, סיפר לי על מסעותיו ברחבי העולם. סטיב נהנה הנאה גדולה מדמותו הנוכחית וקרא קריאות ״Peace, man" וגם "Share your candies, man" לכל מי שחלף על פניו. לבסוף הגיע הרגע בו לא רצו הילדים לאסוף עוד ממתקים. לא פיללתי שיגיע רגע שכזה, אך הוא הגיע. לאחר כשעתיים של הליכה, דילוגים וריצה, נכנעו הילדים לקור ולחשיכה הסמיכה ברחובות נטולי הפנסים וביקשו לחזור לביתה של קת׳י שם המתינו להם ספלי שוקו חם ופופקורן בחמאה.
מחצית השעה לאחר מכן, חצינו את הכביש ועלינו אל הבית. כפי שצפתה קת׳י, קערת הממתקים שלנו נותרה מיותמת. הילדים קרסו לתוך מיטותיהם והתעקשו, באותו הלילה ובלילות שבאו אחריו, להירדם כששקיות הממתקים מונחות בסמוך לכריותיהם. מדי יום, לאחר ארוחת הצהרים, הם שופכים את תכולת השקיות על הרצפה ולאחר לבטים ממושכים בוחרים לעצמם את הממתק היומי.

הבוקר עלה, אפור וערפילי, אך מפתיע בחמימותו. הצטרפנו לקבוצת חינוך ביתי שנפגשה בפארק סמוך לסיור לימודי בנושא זיהוי עצים על פי עליהם וגזעיהם. פסענו בשביל בוצי, מרופד בשכבה עבה של עלי שלכת אדומים, צהובים, חומים וארגמניים. מעלינו התמרו עצי אלון, אשור, צפצפה, מייפל, דובדבן בר ועוד עץ ושמו Sassafras, ששורשיו משמשים לתה וענפיו אכילים. למרגלות השביל זרם יובלו המזרחי של נהר הברנדיוויין וברכות קטנות נקוו בינות לסלעים. על אף שבסמוך לנחל הונחו ספסלי עץ ושולחנות פיקניק, בכניסה הותקן שלט קטן – Park Burgess ובאופן כללי נראה המקום נקי ומטופח, אין הוא מופיע במפות כלל. משום כך, על אף שחלפנו על פניו מספר פעמים במהלך הקיץ, בדרכנו ליערות ונחלים אחרים, מעולם לא חנינו את רכבנו בסמוך ולא בדקנו בקפידה את סבך העצים עלום השם.
הסיור הלימודי שעניינו עלי שלכת קרס והתפוגג בחמש הדקות הראשונות של הטיול, משגילו הילדים פגר מיובש היטב של אופוסום והחלו שולפים מתוכו, באמצעות ענפים דקים, את שיניו ואת עצמותיו, בזו אחר זו. שום עלה מייפל, אדום ובוהק ככל שיהיה, אינו קסום כאופוסום בר מינן, שתכולתו נאכלה על ידי נשרים והוא נותר רק עור ועצמות, שטוח וריק בצד השביל. עלמה חטפה עצם דקה, טליה מצאה מטבע חלוד בבוץ וחשה עצמה בת מזל ורק לביא, שלא חטף ולא מצא דבר, פרץ בבכי ממושך וסירב להתנחם.

IMG_8174

עוד לא הורדו הדלעות מעל קוביות החציר וכבר נמלאו החנויות בקישוטים לקראת חג המולד: סרטים אדומים, עצי אשוח מפלסטיק, נורות צבעוניות, מיני קישוטים גדושי פעמונים ועוד. טליה נרגשת מאד. החפצים הנוצצים הם היפים ביותר בעיניה ולאחר שבחנה בעיון את התגיות הסיקה שהמחירים סבירים בהחלט. מעתה ועד חג המולד, בכל פעם שנסור לחנות הירקות, תפעל בהתמדה ובנחישות עד ליום שבו אכנע וארכוש עבורה איזה דבר מה מנצנץ, מרשרש, או מצלצל.

כוחה של השפה האנגלית עז. בתום עשרה חודשים של עולם דובר אנגלית, היא נמהלת בתחביר העברי. בימים האחרונים התבטאו הילדים בעברית בתחביר אנגלי וחיברו צירופים כמו ״עושה הגיון״ במקום ״הגיוני״ או ״לקחת מקלחת״ במקום ״להתקלח״. אני מתבוננת בעניין.

קנינו רימונים בחנות הירקות. התרגשנו מאד לראותם והם טעימים למדי, אלא שהקור והערפל אינם הולמים אותם.

בשבועות הראשונים חשתי בבירור את רגעי חוסר החיבור למקום ולתרבות ונדרש ממני מאמץ מודע בכדי לפוגג אותם. מזגי היה שונה, נמהר יותר ובעת שיחה היה בפי מענה עוד בטרם תמו מילותיו של האדם שמולי. כאן מדברים באריכות ואין מטפסים זה על מילותיו של זה. ההאזנה ממושכת והתגובה איטית. התמתחתי עד לשם. אמירת התודה התפתחה אף היא למדרגה המקובלת. אני מודה לשכנתי על עצתה, לבעל הבית על עזרתו, לנהג בצומת, לאמא בחינוך הביתי שטרחה וארגנה מפגש, אירוע או מסיבת יום הולדת. אני מודה על שהוזמנתי, מודה על מה שניתן לי, מודה על הדיוק ועל היעילות. אני מודה בעל פה ובכתב, פנים מול פנים, בהודעה אישית או במדיה החברתית, הכל מותאם לנסיבות ולדרגת הקרבה.
מה שבתחילה דרש מחשבה ותשומת לב קולח כעת בפשטות רבה יותר. אמריקה מחלחלת לתוכי.

IMG_8175

 

 

מודעות פרסומת

4 Comments

  1. אני מבינה שעדיין משוטטים בחוץ ומציירים אותו… או שמא את מציירת בפנים? או מזיכרון?
    אני קוראת את כל אלה כמו הקדמה לסיפור ותוהה אם בסוף ״יקרה משהו״ כמו בספרות או בקולנוע, או שמא החיים ימשיכו לזרום להם בנחת בכפרים הפסטורליים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s