בימים הראשונים להגיענו, הבחנו מבעד לחלון המטבח במוט מתכת נעוץ באדמה הקפואה ולו שתי זרועות מעוקלות. הפרחנו השערות שונות ומשונות באשר למהותו ושימושיו. אני סברתי שמדובר במתקן לעציצים, אם כי יש לחשוד בתקפותה של השערה זו, בשל נטייתי הכללית לראות בכל חפץ מזדמן מתקן אפשרי לעציצים.
כשהגיע בעל הבית ג׳יי שאלנו אותו לפשר התעלומה. ״זהו מוט לתליית מתקני האכלה לציפורים״ ענה ג׳יי, מופתע בעליל מבורותנו. בפגישתנו הבאה הביא עימו מתקן האכלה, שק גרעינים ומדריך לזיהוי ציפורי צפון אמריקה. באביב הביא לנו מתקן נוסף לציפורים הקרויות Finches ובקיץ הביא מתקן שלישי, הפעם עבור יונקי הדבש. בסופרמרקט הקרוב רכש עבורנו בקבוק ובו עסיס אדום. את תכולת הבקבוק מזגנו למתקן ההאכלה והמתנו בסבלנות. לדאבוננו הגיע רק יונק דבש אחד (״זה לוקח זמן״, ניחם אותנו ג׳יי), אבל פרפרי המונרך חיבבו את פרחי פלסטיק הלבנים שעיטרו את נקבי הכלי והגיעו ללגום מהם צוף בטרם פרשו כנפיים ונדדו להם לדרום היבשת.
בראשית הסתיו נודע לג׳יי כי במהלך הקיץ נסענו עם אורחינו לבקתה על גדת נהר. משחקר אותנו בנוגע לחוויותינו במהלך הנופש, גילה לתדהמתו כי לא עסקנו בדייג וילדינו לא אחזו בחכה מימיהם. מבטו, שהתערבבו בו זעזוע מאוּפק וחמלה, חלף על פני הילדים וננעץ בקיר המטבח. ״אין בעיה״, אמר כמקיץ לפתע מהרהור ממושך, ״נקבע יום ואקח את הילדים לדוג״. קבענו בבוקר שבת, לפני כחודש, יום קריר ואפור אך נטול רוחות וגשם. התכנסנו ב-Marsh creek state park, שוטטנו ומצאנו לנו שולחן עץ בסמוך לחוף האגם. ג׳יי ועידו חזרו ברגל אל הטנדר הגדול של ג׳יי בכדי להביא את ציוד הדיג. על שולחן העץ פרשנו מפה משובצת ועליה הניח ג׳יי את החכות, הקרסים, חוטי הניילון, שלוש קופסאות פלסטיק מלאות בתולעים משלושה סוגים שונים וכמה עלונים מאוירים – מגדירי דגים בנהרות ואגמי פנסילבניה. אנחנו הוצאנו פירות, שחס וחלילה לא יכמשו הילדים ברעב.

בסבלנות גדולה הסביר והדגים ג׳יי את מלאכת הכנת החכות. במשך דקות ארוכות עבר מעלמה לטליה ומטליה ללביא בעודו מותח חוטים, קושר קשרים, מסובב לאחור את הגלגלת ולסיום אוחז באצבעותיו תולעים מתפתלות ונועץ אותן במיומנות בקרסים. עלמה וטליה גילו יכולות מפתיעות בתחום השלכת חכות למרחקים ארוכים ולאחר פעמים ספורות בהן נאחזו הקרסים בסחופת אצות וענפים בקרקעית האגם, החלו מעלות בחכתן מיני דגים מפרפרים. עם הדגים הגיעו הזעקות: Jay, come quickly, the fish is running away! וג׳יי דילג בקלילות אל הסלעים, אחז בדג וניתק אותו בזהירות מהקרס. אז בחן אותו היטב וביקש מהילדים להתבונן במגדיר הדגים ולזהות באיזה דג מדובר. בכדי לא לייבש את הדג בהמתנה ממושכת, עניין בעייתי מאד כשמדובר בדגים, השליך אותו ג׳יי בחזרה אל האגם. בינתיים מצאו הבנות את תמונת הדג במגדיר וכתבו את שמן בסמוך לה. כך חלפו להן ארבע שעות. לאחר ארבע שעות התרחשו שני מאורעות משמעותיים: ראשית, לביא, בעזרתה האדיבה של טליה, הצליח סוף-סוף להעלות דג בחכתו ובכך נגאל משעות של רביצה מתוסכלת על הסלעים הלחים. שנית, נגמר לנו האוכל, סימן מובהק בעולם ההורות לילדים צעירים לקטסטרופה ממשמשת ובאה.
שמחים בחלקנו ומודעים לצורך המידי להתקדם לכיוון המטבח הקרוב ביותר, אספנו את חפצינו, ארזנו את ציוד הדייג וליקטנו מהאדמה שיירי חוטים. את קופסאות התולעים נתן לנו ג׳יי בכדי שנפזר את תכולתן בסמוך למתקני האכלת הציפורים שבגינתנו.
היום הוא יום הולדתו של ג׳יי. הוא בן שמונים ושתיים שנים ובכלל לא מרוצה מהעניין. ״אני מבוגר מדי״, הוא רוטן בתכתובות התכופות שאנו מקיימים בינינו אודות ענייני הבית, מזג האוויר, מצב הגינה בפרט וכדור הארץ בכלל. לפני כשבוע וחצי החליף את ברז המטבח בביתנו ומאז דואבות עצמותיו. שלשום ביקר אצל רופא בעניין הקטרקט שבעיניו. עדיין מצוי ברשותו אופנוע ההארלי דיווידסון, אך הוא אינו רוכב עליו כבעבר.

ג׳יי ואני מתירים קשר באחת החכות ועלמה דגה מאחור (רשמה נפלא רונה שחר)

151120171sm

ביום השבעה עשר לחודש אוקטובר לבשתי לראשונה חותלות. שיננתי במוחי את התאריך ההיסטורי, שהיה נדמה לי כציון דרך בהתדרדרות הכללית לכיוון החורף. ימים מתוקים של שמש רכה ועלי שלכת ססגוניים פינו מקומם לימים אפורים, בהירים וסחופי רוחות. מבעד לענפים העירומים הגיחו האשוחים והאורנים. זה יפה לפגוש בהם שוב, ניצבים בודדים, משולשים ירוקים כהים, לאחר שטבעו כמעט לגמרי בסבך צמחיית הקיץ. וקר. קר יותר ויותר מיום ליום. בכל פעם אני מתנחמת – אמנם מעיל, אבל מעיל דק ועדיין לא המעיל העבה עם כובע הפרווה. אמנם נעליים חמות, אבל עדיין לא אלו המרופדות. לא נורא כל כך! אמנם צעיף, אבל הקור עוד לא צובט. עדיין לא נבלו אחרוני הפרחים. עוד יום ועוד אחד. עדיין לא אפס מעלות. עדיין לא מתחת לאפס.

התרגשות גדולה לפני חג ההודיה, החל, כמדי שנה, ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר. כמה ממכרינו הכריזו עליו כעל החג החשוב ביותר בארצות הברית. על שולחן גדול בספרייה נפרשה מפה כתומה וכעשרה ספרי בישול חגיגיים סודרו עליה, נתמכים במחזיקי ספרים. עניינם – תבשילי החג: מתכוני דלעות ותרנגול הודו למיניהם, מיני מאפים, קינוחים ועוד. ויקי ומשפחתה, המתגוררים בצידו השני של הכפר, הזמינו בבוקר החג את כל בני הכפר לביתם לטקס הרמת כוסית סיידר חם וכרסום עוגיות, רגע לפני, כפי שהטעים נוסח ההזמנה, שנמהר לשוב לביתנו ולפצוח בבישולים לחג.

איילים שנדרסו מונחי בצדי הכבישים. בכל יום אנחנו רואים אותם. בתחילה חשבנו שאנשים נהגו בפראות גדולה. אחרי זה הסביר לנו מי ממכרינו כי זוהי עונת הייחום והאיילים אינם זהירים כהרגלם. האיילות נמלטות והזכרים בעקבותיהם. ללא היסוס הם מזנקים לכבישים ומוצאים כך את מותם.

יום אחד, בזעקה אחרונה של יופי, נדמתה שלכת הצמרות כעשרות להבות צהובות ובוהקות מעל יער כבוי. אחרוני העלים, כעין החלמון, נותרו בקצות ענפי העצים. באותו הלילה היה קר מאד והטמפרטורות ירדו לארבע מעלות מתחת לאפס. בבוקר המחרת נחו כל העלים על האדמה.

IMG_8270

בצהרים הגענו לספריה, למכירת סתיו של ספרים משומשים. אולם גדול ושלושה חדרים המובילים אליו נמלאו ספרים, על מדפים ושולחנות ובארגזים על הרצפה, מסודרים לפי שמות המחברים ומחולקים לנושאים. במשך כשעתיים פשפשנו בינות לכותרים. כל הזמן קינן בי חשש עמום שמא הספר המעולה ביותר נמצא במרחק כריכות ספורות ומחמת הגודש אני עתידה לחלוף על פניו מבלי להבחין בו. בעודי מחפשת את הנבחר, העמסתי לחיקי אסופת סיפורי מדע בדיוני, ספר שירי משוררים סוּפים בתרגום לאנגלית ועוד. כשבחנתי את פינת ספרות המופת ניצב בסמוך אליי איש. מבלי להביט לעברו ידעתי שהוא איש גדול וכבד תנועה. שמעתי את נשימותיו החורקות ממאמץ ואל הרתיעה הפנימית שחשתי עניתי בספרי לעצמי את המקרה שהתרחש במהלך נסיעה לפני ימים ספורים:

נסענו בכביש המהיר לפוטסטאון. לביא שאל איך אפשר למות מפגיעה של אוטו והסברתי לו שהגוף מקבל מכה חזקה מאד, או פצע גדול ועלול למות. ״אני לא רוצה למות ממכה של אוטו״ פרץ לביא בבכי וטליה, שישבה לידו, מיהרה להרגיע אותו: ״זה לא אתה שמת, זה רק הגוף שלך! אתה הרוח! והרוח חיה גם אחרי שהגוף מת. הגוף עוטף את הרוח כמו שהתפוח עוטף את הגרעינים.״

שבתי וחשתי את נוכחותו של האיש הסמוך אליי, את נפשו העדינה והסקרנית הטמונה בגופו כגרעינים בתפוח. מבלי משים הושטתי יד לעבר ספר אודות קליגרפיה יפנית שנח בינינו, אך משנגעו אצבעותיי בכריכה הבנתי לפתע שהספר שייך לאיש ואספתי את ידי אליי. בזהירות מנומסת משך את הספר אליו, הניף אותו והכניס אותו לשקית הבד שהייתה תלויה על כתפו. ״סליחה״ ציחקקתי, ״כמעט לקחתי לך את הספר״. ״זה נושא מרתק, נכון?״ שאל האיש הגדול. ״חבר שלי לומד עכשו קליגרפיה יפנית והוא מאד נרגש מהנושא״. סיפרתי לו שלמדתי קליגרפיה יפנית במשך כשנה. המורה לימדה אותנו לכתוב בכוונה גדולה ובתואם בין תנועת המכחול לנשימה. אז סיפר לי האיש הגדול שבצעירותו, במהלך שירותו הצבאי, חי ביפן במשך שלוש וחצי שנים. ״צברתי חוויות רבות כל כך״ אמר, ״כמה נפלא שאני יכול לומר שטיפסתי על הר הפוג׳יאמה וטיילתי בסמטאות העתיקות של – (מכאן ואילך פצח ונקב בשמות רבים של מקומות בהם ביקר ושהה עד שהתערפלה דעתי ושכחתי את כולם, פרט להר הפוג׳יאמה) גם הייתי בן בית אצל משפחה יפנית וזו הייתה חוויה מעמיקה ומשמעותית עבורי. אבל מכיוון שהייתי סבור שבכל רגע אחזור לכאן, לא התחייבתי לשום דבר ולמרות סקרנותי הרבה, נמנעתי מלהירשם ללימודי קליגרפיה.״ הוספנו ודיברנו כמה דקות ולפני שנפרדנו שב ופתח את תיק הבד שעל כתפו, הוציא מתוכו את הספר על הקליגרפיה היפנית והושיט לי אותו. ״החבר שלי״, אמר, ״הוא לא יודע שחשבתי להביא לו את הספר במתנה. חוץ מזה, כבר קניתי לו חלוק יפני. אני רוצה לתת לך את הספר. אני חושב שתפיקי ממנו תועלת רבה יותר״. הודיתי לו, הלכתי והנחתי את הספר בערימת הספרים שקיבצנו לעצמנו בפינה רחוקה של הספרייה. מן הערימה שלפתי ספרון קטן שלא יתפוס הרבה מקום, כי כבר ידעתי שהאיש הגדול משתדל לצמצם את כמויות הספרים בביתו. חזרתי אליו והענקתי לו את ״הסיפור המופלא של בנג׳מין באטן״ מאת סקוט פיצג׳ראלד.

IMG_8273

בוקר יום ראשון, מינוס שלוש מעלות. הימים מזכירים לי עד כאב את דנמרק, בה ביקרתי, לפני שנים רבות, בחודשי הסתיו וראשית החורף. ללא מחשב או טלפון נייד, ידעתי אודות קור הבוקר ממגעו הצורב של האוויר הקפוא במעלה האף, עת יצאתי ונשמתי את נשימתי הראשונה מחוץ לדלת הבית. כעת הכל בי מוצף בדנמרק ובמאורעותיה – זכרונות נלפתים ברגעי הווה – השלכת הכתומה והגזעים המלבינים, האדמה הקפואה, ניחוח הטחב וריחן של הלבנים האדומות שלובים זה בזה. וגם ריח העץ הנשרף בארובות הבתים וקרניה הרכות של השמש הנמוכה.

IMG_8255

מזה כמה חודשים מתנדבת עלמה בבית הקפה של Camp hill, כפר שיקומי קטן בסמוך לביתנו, בו שוכנים אנשים בעלי מוגבלויות ועמם מתגוררים עובדי המקום, משפחותיהם ומתנדבים מרחבי העולם. במרכז הכפר ישנה כנסייה, מאפייה, בית קפה ומשרדים. סביב להם ניצבים בתי החוסים, בתי העובדים והמתנדבים והלאה משם גן ירק, בריכת שחייה קטנה, מבני תחזוקה, לול תרנגולות, עצי פרי ושדות תבואה. בשבילים מטיילים בניחותא שוכני המקום. מדי יום חמישי בשעה שמונה וחצי בבוקר, מתייצבת עלמה בשערי בית הקפה, חוגרת למותניה סינר ופוצחת במלאכות המטבח השונות. עד השעה שתים עשרה היא מקלפת, חותכת, מסדרת ומנקה וגם מגישה שתייה וארוחות בוקר לראשוני הסועדים.

את בית הקפה מנהלת הילה. עוד בראשית האביב, משנודע לשכנותיי שהגענו מישראל, הודיעו לי בחגיגיות שישנה עוד ישראלית אחת ויחידה המתגוררת כבר שנים רבות באזור ואנחנו מוכרחות, פשוט מוכרחות להיפגש. היא מאד נחמדה, הבטיחו לי. נסיונות השכנוע הנלהבים פעלו עליי את פעולתם ההפוכה ואני נמנעתי מלצור קשר עם אותה הילה ואף השלכתי לפח את פיסת הנייר עם מספר הטלפון שרשמה לי לינדה השכנה. החודשים חלפו ובשבת קיצית אחת סרה לביתנו יאן, בתה המאומצת של לינדה ועימה חברתה הטובה תמר, בתה של הילה. שוחחנו קלות והשתיים פנו ועלו בחזרה לביתה של יאן. ״זהו זה״ קבע עידו נחרצות, בהיותו בוחן לב וכליות מן המעלה הראשונה, ״אותה אני רוצה בתור בייביסיטר. ואני רוצה גם לפגוש את אמא שלה. תשיגי מספר טלפון ותקבעי פגישה״.

בשבוע לאחר מכן סרנו לבית הקפה לפגוש את הילה. הילדים אכלו לבּנה עם סלט ירקות קצוץ דק מתובל בשמן זית ולימון, אני שתיתי קפה אורגני משובח והילה הצטרפה אלינו לשולחן. מיד מצאה חן בעיניי. היה בה משהו ממורתי היקרה למחול מחד ומליאת, שליוותה אותי בשתיים מתוך שלוש לידותיי מאידך, שילוב שמיד חימם את לבי והשרה עליי נינוחות גדולה.

IMG_8254

בצהרי יום שני הגיעו מארי והילדים. מארי נכנסה לבית בעודה הודפת ארגזי קרטון גדולים מלאים ביריעות בד. לצורך פרויקט קהילתי היה עליה לחתוך 300 ריבועי בד זהים בגודל square foot כלומר שנים עשר אינטש על שנים עשר אינטש. ראשית האכלנו את הילדים ואז ניגשנו למלאכה. מארי סימנה ריבוע אחר ריבוע בגיר לבן ואני גזרתי וגזרתי. אמא נוספת, אישה מטהיטי ושמה לוּנדנה, הצטרפה אלינו עם בתה בת התשע. בתה פנתה לשחק ולוּנדנה אחזה במספריים וגזרה ריבוע אחר ריבוע. את הערימות ערמנו בקבוצות של עשר ועד שהגענו לשלוש מאות כבר חלף זמן ובו נמזגו ונלגמו כוסות קפה ותה ומילים ריחפו בחלל החדר. דיברנו על חנוכה וחג המולד, על Thanksgiving ופסח, על מאכלים אופייניים ("לא", עניתי בפסקנות למארי, "אין לנו שום חג עם תבשיל חזיר וכרוב חמוץ") ועל שלושת הרגלים ולמה חנוכייה ומנורת בית המקדש הן לא אותו הדבר. בסוף התווכחנו על מזג האוויר. "זה לא חורף!" אמרה מארי בזעקה מתנגנת, "זה רק הסתיו". "זה די חורף בשבילי", אמרתי. "כבר לא יוצאים יותר החוצה סתם לשבת בשמש, לא משוטטים ביערות , לא טובלים בנחלים". "אני מניחה שזה נכון", היא נאנחה, ״אבל אני אומרת לך – זה עוד כלום״.
המחשבות, כמנהגן, משוות. בלילה טיילנו עם מיקה בגינה. כמעט אפס מעלות. נזכרתי בלילות החורף במעין ברוך. הייתי יוצאת עם מיקה אל הלילה, פוסעת הלומת קור במעלה הכביש אל מטעי האבוקדו, שמאלה לכיוון ההרחבה ובחזרה אל השכונה. ואילו כעת, בקור דומה וצלול שריח עצים נמהל בו, אנחנו מרחרחים מחוץ לדלת, נושמים נשימה ארוכה ומשבחים את האויר הרענן והלא נורא קר, פוסעים באפילה בניחותא ומתענגים על הלילה הנעים.

IMG_8271

איש זר דפק בדלת בשעת בוקר מאוחרת. את רכבו החנה הרחק במורד כביש הגישה ועלה ברגל אל הבית. הרחקתי את הילדים ופתחתי את הדלת בזהירות. מודע לזרותו, ניצב הרחק ממני, לא על מדרגת הכניסה אלא על השביל המוביל אליה, כעשרה צעדים מפתח הדלת. בהססנות בישר לי שהגיע להניח דשן על המדשאה. אמרתי, מופתעת, שלא הזמנו דשן. אז בירר את מספר הבית וגילה שטעה. לאחר התנצלות פנה לאחור, ירד אל רכבו ונסע לביתו של ג׳ים השכן, הממוקם במעלה הגבעה.

בדרך לחוג ההתעמלות של עלמה הבחנתי בשני דביבונים, מהדסים לאיטם בעשבים שבשולי הכביש. ״דביבונים! איזה חמודים!״ קראתי בשמחה והאטתי את הרכב. אלו היו הדביבונים הראשונים שראיתי מימיי. בעודי נלהבת, פסע אחד הדביבונים קדימה וחצה את הכביש. הוא חלף לנגד עיניי, נחבט בגלגלי המכונית שנסעה מולי אך טרם הבחינה בו, התגלגל בבהלה ונחבט בשנית, הפעם בצד שמאל של רכבנו. אז התאושש במהירות וחצה את הכביש בריצה. הרכבים שנסעו אחרינו האטו בהתאמה וברוגע ומשהגיע המאורע לקיצו, המשכנו כולנו בנסיעה איטית בדרך פיוּטאון נטולת הפנסים.

IMG_8272

לאחר כשנתיים של הפנמה ממושכת של תשובתי המתומצת לשאלתה כיצד באים תינוקות לעולם ניגשה אליי עלמה ובפיה השאלה השנייה: כיצד מגיע אותו דבר שהגבר נותן בשביל שיהיה תינוק (המילה נשמטה מזיכרונה) אל תוך הביציות ברחם של האישה? הסברי היה פשוט ובהיר. במהלכו עטו פניה של עלמה הבעה מזועזעת. במשך מספר שניות עיכלה את המידע, שאלה עוד והמשיכה לעכל את העובדה שגם אנחנו, הוריה, נטלנו חלק בזעזוע הזה ואז שאלה, כמחפשת נחמה להיאחז בה: טוב, אבל היית צריכה לעשות את זה רק פעם אחת וזה הספיק לכל הלידות, נכון?

וקצת שלג דאשתקד:

IMG_8274

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מחצית הנובמבר

  1. קראתי בשקיקה כמו תמיד, תענוג כפול מכיוון שחלק מהמאורעות זכורים לי בפועל ממש. מהציורים וחלק מהסיפורים מסתבר שאת חיה בארץ אגדות. באגדות יש שלג. ככה זה. תתנחמי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s