יצאנו לדרך ביום שישי שלפני חג המולד. מפנסילבניה נסענו למרילנד, משם למערב וירג׳יניה וממנה לוירג׳יניה. הצמחייה השתנתה ככל שהדרמנו: העצים הגבוהים והעירומים והאשוחים פינו את מקומם לעצי אורן רבים יותר ויותר. ראינו צלבים גדולים, מקובצים בשלשות, הצלב המרכזי מתנשא מעל לשני הצלבים האחרים, תזכורת לצליבתו של ישו. הצלבים, גבוהים כעמודי טלפון, היו נעוצים באדמה בצדי הדרכים ובשולי היערות. וירג׳יניה נדמתה יפה במיוחד, אפילו מהכביש המהיר, מעוטרת הרים ויערות עבותים. גמרנו אומר לשוב ולבקרה בימות הקיץ. לאחר כמחצית היממה בדרכים הגענו לצפון קרוליינה. יצאנו מן הרכב נטולי מעילים ואחוזי פליאה. ערב נעים ורוח רכה מנשבת. חמימות, הידד! צלחנו את היום הראשון וחגגנו את סופו בארוחת ערב במסעדה מקומית שהגישה אוכל דרומי מסורתי, סמיך, עשיר ומתובל היטב. סרנו ללון בבית מלון שקיבל אותנו ואת מיקה הכלבה. למחרת יצאנו לדרך בשעה מוקדמת ונסענו לג׳ורג׳יה. בג׳ורג׳יה חזרה השלכת לעצים, כמו מסע לאחור בזמן לראשית הסתיו. נפרדנו מרכבנו ונכנסנו אל הקראוון שהמתין לנו. הילדים התיישבו סביב השולחן, פרשו חוברות ושלפו עפרונות צבעוניים. אני גלשתי למושב ליד עידו. אמנם רק יממה חלפה, אך כבר סיגלנו לעצמנו שיר יציאה לדרך, לו האזנו בכל פעם שהתנענו את רכבנו ויצאנו אל המרחבים:

https://g.co/kgs/wNa8TD

מג׳ורג׳יה לאלבמה. עצרנו לחניית לילה בהר צ׳יהא, המקום הגבוה ביותר באלבמה, יער אינסופי שהיה שרוי, עם הגיענו, בערפל סמיך ואודות יופיו נודע לנו רק מקטעי מראות שביצבצו מבעד לכסות הערפל: חזזיות בוהקות בירוק בהיר זרחני, עצים מעוקלים, רכסים ועמקים המשתרעים הרחק לכל כיוון. באפילה הסמיכה חנינו, מסוגרים ברכבנו. וילונות מוגפים ללילה הקר והאטום. הכנו ארוחת ערב חמה על הכיריים הקטנים ומיד שכבנו לישון. התעוררנו אל אותו הערפל. מטעמים ברורים ויתרנו על טיול והעדפנו להוסיף ולהדרים. בזהירות מופלגת נהג עידו מתוך הערפל במורד ההר, בדרכים נידחות ושבילי עפר. Alabama the beautiful,  כך קוראים לה כאן, ויש לה יופי מסתורי, עלוב ועצום בעת ובעונה אחת. בתים מטים לנפול נחבאים בתוך היערות, חצרותיהם גדושות אשפה ורכבים חלודים; דגלי הקונפדרציה תלויים מגגות הבתים; עיירות שהן רחוב אחד בלבד ובו סופרמרקט עתיק יומין, רשת מרכולים ושמה Piggly Wiggly. רציתי לעצור ולקנות באחד מאותם פיגלי וויגלי אבל הם הגיחו שוב ושוב במפתיע ואנו חלפנו על פניהם בקרוואן המגושם מבלי להאט ולבסוף יצאנו מתוך היערות אל המישורים.

IMG_8619

באלבמה עדיין מולכת השלכת ואילו בפלורידה לא הייתה שלכת כלל אלא דקלים ויערות סבוכים שאדמתם היא ביצה עכורה.

בוקר בקראוון. את רישומי העט צבעתי בצבעי המים של הילדים, ערכות פשוטות של חמישה צבעים ומכחול קטן ונוקשה. הם הסכימו לי בתנאי שלא אלכלך את הצבעים ואקפיד לערבב על מכסה הפלסטיק ולא בטבליות עצמן.

IMG_8620

בערב חג המולד הגענו אל חוף הים – חוף הנדרסון, בצפון מערב פלורידה. חולות לבנים וצמחייה ייחודית לאיזור הדיונות. בדיונות עצמן אסור לפסוע. טיילת ולה מעקה עץ מתנשאת מעליהן ומובילה אל חוף הים. הדיונות הזכירו לי את הדיונות של ילדותי בפאתי חולון, רק שכאן החול אינו זהוב אלא לבן לגמרי. על אף שהיום היה קריר והטמפרטורה נעה סביב שבע עשרה מעלות צלזיוס, הזדרזנו לרדת אל החוף והילדים הגדילו עשות וטבלו במים הקרירים. מעיון מדוקדק בתחזית הסתבר לנו כי זהו היום החם ביותר במסענו וכנראה שליותר מכך לא נוכל לקוות. ״אין מה לעשות״, אמרה לי באחד הימים ההם אישה שחלפה על פניי,  בעודה מהדקת את מעילה הדק לגופה: ״עובדים עם מה שיש״. בהונות בחול, שחפים גדולים, גלים. קוץ נאחז בכף הרגל כמו דרישת שלום ממרחקים, לאחר שנה בפנסילבניה ספוגת המים ונטולת הקוצים.

למחרת פסענו והגענו לשמורת הטבע הסמוכה, מסלול מעגלי ברחבי דיונות עתיקות. פסענו יחפים בשבילי חול צחור, מוקפים בסבך אורני-חול מפותלים ואלוני-חול שדומים מאד לעצי זית עתיקים. וגם מיני פטריות ושיחים שאינם גדלים בשום מקום אחר בעולם, אפילו לא בחולון.

IMG_8621

המתנתי לבנות מחוץ למקלחות ובינתיים רשמתי:

IMG_8622

השעות והימים חלפו בנעימים. הילדים ציירו וציירו וגם שיחקנו משחקי קלפים. קילפנו תפוזים.

IMG_8623IMG_8624

נוף סבוך, פרוע, הולך ומחשיך לתוך עצמו מכוחם של זרדים וענפים הנאחזים זה בזה. חברבורות אור לנמר קוצני ומפותל. האדמה יבשה לאחר כמה ימים ללא טל. על אף שלא הייתי כאן מעולם, המקום הולם בי איזו הגדרה של בית ואני מתרווחת בו. הבית שבתוכי הוא חול וים, קוצים ויובש. ואושר נינוח בבוא החשיכה החמימה.

IMG_8625

בשיטוטינו על חוף הים, הבנות לקטו שברי קונכיות ורגלי סרטנים. לביא הוקסם מעקבות השחף וחזר והתווה אותן באצבעו בחול הרך.

IMG_8626IMG_8627

על החוף, שני נערים ושתי נערות השתרעו בסמוך. אחת הבנות הזדקפה, פסעה אל תוך המים הקרים ונעמדה בתוכם, משקיפה אל האופק. לביא, טליה ואנוכי ישבנו בסמוך, הם בנו ארמון בחול ואני רשמתי. הבטתי בה והפלגתי בהרהוריי אודות הבדידות, ההשתאות מול הטבע ומשם המשכתי הלאה, אל הזרם הרומנטי בציורי המאה התשע עשרה וכמובן אל כספר דויד פרידריך וציורי הנוף שלו, שבהם דמות אדם בודדת ניצבת מול נוף עצום. ואז שלפה הנערה מכיסה מכשיר נייד והחלה מכוונת אותו הנה והנה ונועצת בו מבטים מלאי משמעות.

IMG_8628

וכך: יצאה מן המים, חזרה ונכנסה, ושוב יצאה ושוב נכנסה, שירבבה שפתיים ונופפה את שערה האסוף בזנב סוס, בחנה את פניה באור השמש הרך של שעת אחר הצהרים.

IMG_8629

הקראוונים מרובים ויושביהם מברכים אותנו לשלום. חלקם שוהים כאן מזה מספר שבועות. במקלחות ספרה לי אישה, בעודנו נשענות בסמוך למראה, כי הגיעו מאוהיו והם חונים כאן מזה שבועיים, ממתינים בצפייה דרוכה ללידת בנה השני או בתה השנייה, עדיין לא ידוע מי מהשניים, של בתם הבכורה. לרגל חג המולד נתלו שרשראות על כמה מהקראוונים ופסלוני סנטה קלאוס הוצבו בקדמת החניות.

IMG_8631IMG_8632IMG_8633

לאחר שלושה לילות וארבעה ימים בחוף הנדרסון ארזנו את מטלטלינו ופנינו מזרחה לעוד שני לילות בשני חופים נוספים. מזג האויר התקדר והתקרר. על טבילה במים לא חשבנו עוד ורק יצאנו לטייל בגשם זרזיפי, מתנחמים בעשר המעלות האפרוריות והגשומות ביודענו שהרחק מכאן, בביתנו בגלנמור שבפנסילבניה, ממתין לנו בסבלנות השלג, מלווה בקור לא אופייני לעונה שזקני גלנמור לא זוכרים כמותו: כמינוס שמונה מעלות במהלך היום ומינוס ארבע עשרה מעלות בלילה.

IMG_8635

IMG_8630IMG_8636

סביב החופים גדלים יערות אורנים. אורנים ארוכי מחטים, דקים וגבוהים. למרגלותיהם צומחים דקלים וגם מגנוליות. השלטים מזהירים מפני דובים ובהמשך, בסמוך לאגמים שבמעבה היער, גם מפני תנינים. אנו נתקלנו בחבר סנאים, כמה איילות ותו לא.

IMG_8637IMG_8638IMG_8639

IMG_8640

ביום שישי, שבוע לאחר שיצאנו מביתנו דרומה, נפרדנו מחופי המפרץ ויצאנו לדרכנו צפונה, אל הבית. בזו הפעם הייתי נחושה בדעתי לרכוש אגוזי פקאן טריים. בעיניי רוחי ראיתי את ילדינו מפצחים אגוזים להנאתם, כפי שנהגו לעשות בקיבוץ: כפם הקטנה אחזה באבן כבדה והם ידעו להטיחה בעוצמה המדויקת הנחוצה בכדי לסדוק את האגוז אך לא למעוך אותו לחלוטין. באצבעות קטנות היו מחטטים בין הקליפות ושולים מתוכן פיסות אגוז. מפלורידה לאלבמה, העתיד נראה מבטיח: שפע של עצי פקאן בסמוך לבתים. זיהינו את העצים ממרחקים, גבוהים ורחבי צמרת, הקליפות שעטפו את האגוזים תלויות כעת יבשות, פתוחות לרווחה בקצות הענפים.

אבל דוכן דרכים כלשהו ועליו שלט ״פקאן למכירה״ – אין.  בחיפוש באינטרנט מצאנו כמה חוות שמוכרות פקאנים, אך משהתקשרתי לברר נאמר לי כי הפקאנים נמכרים מקולפים וחצויים, לטובת אופי פאי הפקאן לדורותיהם. ״קצת אמונה״, אמר עידו למראה חששי ההולך וגובר שמא נצפין בידיים ריקות ואכן, בסמוך לעיירה יוּפאוּלה שבאלבמה (״השם שלה נשמע כמו עפולה״, אמרתי ועידו אישר: ״היא גם נראית קצת כמו עפולה״) הבחנו בשלט מתנוסס מעל לצריף קטן ועליו כתוב PECAN באותיות גדולות. מבעוד מועד ובאיטיות רבה בלם עידו את הקראוון ופנה אל שביל העפר. דלתות הצריף הקדמיות היו נעולות אך חץ הפנה לחלקו האחורי ושם ניצב זוג צעיר, מוקף במיכלים גדולים, דליי פלסטיק ושקי רשת – כולם עמוסים וגדושים באגוזי פקאן בקליפתם. פניתי בנימוס והסברתי את העניין שלשמו הגענו עד הלום. ״זו לא בעיה״, ענה לי הבחור במבטא דרומי מתגלגל שכמותו לא שמעתי מעולם, כלומר בסרטים כן, אבל לא פנים מול פנים ונדרש היה ממני מאמץ נפשי מסוים בכדי לא ללטוש עיניים בפליאה ביצור הצנום, זהוב השיער ותכול העיניים שניצב מולי והצליח, באורח פלא, להישמע כאחרון הקאובויז במערב הפרוע. קנינו שני שקים גדולים, חמישים פאונד אגוזים בסך הכל, כלומר עשרים וחמישה קילוגרם. בשק אחד  אגוזים מזן ״אוֹלי״, הדומים לאלו שמניב עץ הפקאן שבין הספרייה למזכירות שבקיבוץ, עגולים כמותם ושמנמנים מהם ובשק השני אגוזים נטולי זן; ״אנחנו מקבלים אותם בדליים מהאיכרים שבאיזור ואני לא יכול להתחייב על האיכות. אז אני אוסיף לך עוד כמה פאונדז על חשבון הבית, אוקי?״ שאל הבחור, נענה בחיוב והוסיף בנדיבות. בעודו ממלא את השרים סיפר לי שצריף זה הוא סניף של חברה ארצית האוספת אגוזים מאיכרים מקומיים ומעבירה אותם לג׳ורג׳יה לקילוף ומכירה.

מכיון שמלאכת איסוף הפקאנים עשויה להיות מפרכת למדי, משווקים כאן גם מכשיר מיוחד, דמוי מכסחת דשא ידנית, שהאיכר מוביל ברחבי החצר והיא מגלגלת לתוכה את האגוזים ומוציאה אותם מאחוריה לתוך שק. סיסמת החברה המשווקת את המכשיר היא ״כסף כן גדל על עצים״.

IMG_8641

בדרך צפונה הולכים ומתמעטים האורנים. הפעם סטינו מערבה לתוך טנסי, הצצנו בהרי הסמוקי וחזרנו לוירג׳יניה. בוירג׳יניה הופיע השלג, בתחילה פיסות קטנות בצדי הדרכים ולאחר מכן יותר ויותר. עד שהגענו לפנסילבניה היה הכל לבן לגמרי. שלג דק ואחיד כיסה את השדות, את הנהרות הקפואים ואת הבתים. שמיים של תכלת שברירית ריחפו גבוה ורכסים מרוחקים בהקו בכחול עמוק. באור השמש החיוורת, כמו תעתועי חלום, הבטנו במעטה הלבן ודמיינו, מתוך חמימות פנים רכבנו, שהנה אלו הדיונות של חופי פלורידה ועשבים יבשים מבצבצים מתוך החול הלבן.

IMG_8642

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נדודי חורף

  1. היי, פקאן!!! אז אפשר להשיג איפשהו במרחב העצום הזה פקאן כהלכתו (אבל לא מסרת דיווח איך הוא באמת). הרישומים נפלאים. אל תקפאו.

    Liked by 1 person

  2. אהובה שלי אל תשכחי שהביתה זה רק במעיין ברוך. פנסילבניה זה לא ביית מתגעגעים עליכם מאד נפלא שיצאתם לחופש. נשיקות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s