IMG_8751

בשבת שחלפה ביקרתי בתערוכת ציורים של אדוארד מונק במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. לראשונה ראיתי את יצירותיו, אז רק רישומים והדפסים, בתערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב לפני כשלושים שנים. הייתי בת שש עשרה, פחות או יותר; ציירתי ללא הפסקה, אבל ידעתי מעט מאד על תולדות האמנות. ביקרתי בתערוכה עם חברתי הטובה והיא, שנולדה וגדלה בדנמרק, תרגמה עבורי את המילים והמשפטים בנורבגית שנכתבו בכתב יד בשולי הרישומים וההדפסים. כמו זרעים בקרקע פורייה, כך נחתו מילותיו ויצירותיו בקרקעית לבי.

במפתיע נודע לי על התערוכה הנוכחית ועל סגירתה ההולכת וקרבה. עבודתו ולימודיו של עידו ויום הולדתה המתקרב של טליה הותירו לי יום אחד בלבד לנסוע בו. מחשבותיי התפצלו לחשש והתכנסות מחד ולהעזה ותנועה מאידך. בקושי מסוים כרכתי אותן יחדיו ונסעתי לניו יורק. נעתי אל העיר הגדולה, בתחילה ברכב לניו ג׳רסי, זהירה ודרוכה מחמת הבדידות שאיני מורגלת בה בשנים האחרונות ולאחר מכן ברכבת, בה חברו הרגעים לזכרונות משיטוטיי ברחבי דנמרק, לפני למעלה מעשרים שנה.

IMG_8744

בתשע בבוקר עליתי מתוך תחנת פן אל המולת השדירה השביעית ופצחתי בהליכה נמרצת אל עבר המוזיאון, המצוי במעלה השדירה הרביעית. זהו רגע מרהיב – היציאה מתוך עולם הרכבות לעולם גורדי השחקים ושלטי הניאון המרצדים. עוד לא המון אדם אבל תיכף. כיכר טיימס הייתה ריקה מתיירים: ספיידרמן והענק הירוק החליפו מהלומות ידידותיות. צב הנינג׳ה ומיקי מאוס עישנו יחדיו סיגריה של בוקר, רגע לפני תחילת יום העבודה. אנשים מיהרו לדרכם עם קפה בכוסות נייר. בדוכני הנקניקיות חרכו שומן על הגריל כדי למשוך לקוחות רעבים ותלו כעכים גדולים על דפנות הדוכן. מוניות, עבודות בכביש ופיגומים. רכשתי לי כוס קפה ונכנסתי אל הסנטרל פארק. בתוכו, דממה עטופת רעש, כמו צלילים שנשמעים מבעד למים. עולם אחר של עצים גדולים ועירומים, סלעי ענק שפיסות שלג מאוחרות מסתתרות בסדקיהם, אצנים, רוכבי אופניים, מוליכי כלבים, כרכרה ובה זוג תיירים. ואני.

ציוריו נהדרים. גדולים, סוערים ומיוסרים. כמעט בכולם חדרים חשוכים, אפילת הלילה או דמדומי השחר. שכבות של צבע שמן דליל ועליהן משטחים וקווים עבים מעט יותר. הבודדים הולכים ונואשים, החולים עתידים לעבור מן העולם. לאוהבים ממתינה התשוקה המייסרת. האור הבוהק היחיד הוא אור הירח.
ידו חופשית להפליא, תנועותיה עגולות ומתעגלות, שרות את יופיו של הצער הגדול, הסמלי העולה מן הפרטי: הבדידות, נדודי השינה, הסערה, הגעגועים והרתיעה. כשהכאב מכביד על תנופת המכחול וקורע את חוט ההשראה, מונק נאחז בקוים ומניח אותם, לא עוד עגולים, אלא מאונכים ומאוזנים. חוקרי האמנות, כך נכתב בשלטים הסמוכים לציורים, זיהו בקוים אלו חקירה טכנית ושינוי סגנון. אני זיהיתי בהם את הצייר הטווה לעצמו רשת לצנוח לתוכה, סדר מנחם ליד האבלה וללב העולה על גדותיו.

ירדתי קומה לתערוכה של אנסלם קיפר וחשבתי על דדי, המורה שלי, שהתעקש להבדיל בין ציירים לאמנים. הציירים, כך טען, עסוקים בציור ובהתפתחות הנתיב הציורי, תהליך מופנם מאין כמותו. האמנים, לעומתם, פועלים כלפי חוץ ומקיימים דיאלוג עם התרבות על כל גווניה. אותנו לימד לצייר, לדבוק בנתיב המופנם ולהסיר מעלינו את הפחדים, הספקות והסחות הדעת. מונק הוא צייר וקיפר הוא אמן. אחרי העוצמה האוניברסלית שבציוריו של אדוארד מונק, אנסלם קיפר, שבסך הכל אני די מחבבת, מתיש אותי במשיכה המתמדת שלו לעבר הלאומיות הגרמנית ותרחישים אפוקליפטיים. מה שאצל מונק היה זעקה, מרגיש אצל קיפר כמו להטוט שכלתני, תרגילים בחיבור מילים, צורות וחומרים.

שוב אני בחוץ, בצללי הבניינים שבשדרה הרביעית. פניתי אל המוזיאון לאומנות מודרנית ופילסתי את דרכי בין המחסומים, השוטרים ועשרות אלפי אנשים שצעדו מולי בדרכם למצעד הנשים שהתקיים בדיוק באותה השבת. הזמן קצר והמלאכה מרובה ולכן עליתי תיכף ומיד לקומה החמישית, לאוסף האמנות המודרנית. בדרך לחבצלות המים של מונה נגע בי ציור יפה של קירשנר ואחד קטן ומקסים של פרידה קאלו. חששתי שכבר איני יכולה יותר להתבונן, אבל החבצלות.
קלוד מונה לא משאיר עקבות. משיחות המכחול מגובבות זו על גבי זו ולא ניתן להתחקות אחרי שלבי היצירה. אחרי התבוננות בציוריו של מונק, שפורש על הקנבס את השכבות ואת המקצבים, חשוף עד לקצות העצבים, החשאיות של מונה ניכרת מאד לעין. בעצם, חבצלות המים בקושי מצוירות. בציורי הענק מופיעות ההשתקפויות בבריכה, כתמים של אור וצבעיו והשתקפויות צללי צמרות העצים וצבעיהן. הכל מצוייר מתוך הזכרון, מתוך העיוורון שכבר עטף אותו. אני כמעט בטוחה שחשב על טרנר, שאצלו השמש הייתה למעלה והמים למטה וכאן המים הם הכל והשמש למטה בתוכם. והחבצלות מצוירות בקווים ירוקים רפויים, כמו אצל טרנר האוניות או הרכבת שמגיחה מן הערפל. נקודת אחיזה, כדי לסבר את העין ולהניח את הדעת על קרקע המציאות.

אחרי זה החלטתי שמספיק ודי ופניתי לרדת במדרגות. כמובן שלא הצלחתי להתאפק ונכנסתי לתערוכה של לואיז בורז׳ואה. זה היה מעיק כמו לאכול הרבה אחרי השובע, לתוך הבחילה הבלתי נסבלת. רק פסל מתכת קטן ונפלא נחרט בזכרוני: בתוך פעמון זכוכית, אישה שפיה פעור ישובה בכסא גדול שפיסות ריפוד מודבקות אליו. רגליה אינן מגיעות לקרקע. תינוק מחובר בחבל טבור לטבורה שלה ומרחף מולה ומעליה באוויר (I redo)

ואז הביתה. אני מנווטת בין אלפי האנשים, כולם פוסעים לעברי, מטה את כתפיי ומסובבת את גופי לצדדים לפי הצורך עד שאני מגיעה לתחנת פן ויורדת במדרגות אל הרציפים המובילים לניו ג׳רסי.

IMG_8745

כך אני לומדת מאדוארד מונק: ישנם הרגעים שמכים בנפש במהלומה שאין לה מרפא וגם השכחה לא תוכל לה. מאותו השינוי תפיסת החיים וכוח החיים נעים בשני זרמים מתפתלים, האחד מטבע הדברים אל העתיד והשני, מעוצמת אותו הרגע, אל העבר. תנועתם מנוגדת ולפיתתם קשה ואין מוצא פרט לעשייה. ואת הנעשה אין להשיב.

IMG_8753

בבית.

האמריקאים מתנצלים הרבה: סוֹרי פה וסוֹרי שם. חולפים בסמוך – סוֹרי. שומטים את אחיזתם בידית הדלת לפני שאנוכיי ושלושת צאצאיי נכנסנו במלואנו – גם כן סוֹרי. המנקה בבנק מרוקנת את סל הניירות בתנועה שגורמת לי להרים את ראשי ולהביט לעברה – הכי סוֹרי בעולם. לאט אני מבינה, לא על מעשה שגוי הם מתנצלים, אלא על אי-נעימות שיתכן וגרמו לי שלא במתכוון. והנה כי כן, גם אני, מבלי משים, נוספתי למתנצלים. מעשה שהיה, כך היה: בצהרי יום חמישי האחרון נסענו לאסוף את עלמה מבית הקפה של קמפהיל, בו היא מתנדבת מדי שבוע. כמנהגנו מדי שבוע לקחנו שלוש עוגיות שיבולת שועל ושוקולד צ׳יפס מצנצנת העוגיות ואז הציגה בפניי הילה, מנהלת המקום, את שרית, שמתגוררת מזה מספר שנים במדינת ניו יורק והגיעה אף היא להתנדב בקמפהיל למשך מספר ימים. בהתרגשות סיפרה לי שרית כי התגוררה בקיבוץ מעיין ברוך במהלך שירותה הצבאי. ״מה שלום דוד פיין?״ הייתה השאלה הראשונה שיצאה מפיה. ״הוא נפטר היום״, עניתי בפשטות ושרית ספקה את כפיה בתדהמה וסיפרה באריכות אודותיו ואודות משפחתו, שאימצו אותה כבת בעת ששהתה בקיבוץ. המשכנו ושוחחנו, היא שאלה ואני עניתי וסיפרתי. הילדים משכו במעילי שוב ושוב ולבסוף נפרדנו בחיבוק ובהבטחה לשוב ולהיפגש, אולי בקיץ, אולי אצלה. יצאנו אל הרכב. כמה שניות לאחר מכן שרבבה הילה את ראשה מבעד לדלת בית הקפה וצעקה לעברי בעליצות: ״שירלי! את מתכוונת לשלם על העוגיות?!״ ״בטח״, אמרתי ופניתי בחזרה אל בית הקפה. שם, מול הנערה הנבוכה שניצבה בסמוך לקופה אמרתי בחיוך גדול ובכנות מלאה: ״סוֹרי, איי אמ סוֹ סוֹרי.״ שילמתי ויצאתי וחשבתי לעצמי, על מה בעצם הצטערתי כל כך? הרי בסך הכל מדובר היה בשלושה דולרים שנשכחו בתום לב בלהט השיחה. חזרתי לשלם וגם אילו לא הייתי חוזרת, הלא הייתי משלמת את מחיר העוגיות בשבוע שלאחר מכן. אז מנין ההתנצלות? לפתע הבנתי: אני מבקשת סליחה מן הנערה, שנאלצה לעזוב את מקומה, לגשת למנהלת ולהצביע עליי, סדרת פעולות שבוודאי הייתה כרוכה באי-נעימות עבורה. על כך – אני מתנצלת.
ועוד מקרה היה: הרכב אושפז במוסך ואני נסעתי לאסוף רכב חלופי. נהג החברה הסיע אותי מן המוסך אל סוכנות השכרת הרכבים ובדרך, מטרים ספורים לפני הגיענו, עצר את הרכב. משמאלנו, על פיסת דשא באי-תנועה, ניצבו אישה וכלבלב קטן. הכלבלב עסק ברחרוח הדשא והאישה עמדה נינוחה במקומה. משהבחינה ברכב שעצר, פנתה לחצות את הכביש. בניד ראש הודתה לנו, משכה בעדינות ברצועה והובילה את הכלב בעקבותיה אל המדרכה שבעבר השני. מכיון שהיינו שקועים בשיחה ערה אודות הבדלי התרבויות, אמרתי לאיש: ״אתה רואה, בישראל זה לא היה קורה.״ ״מה?!״ אמר בהשתאות, ״אצלכם כלבים לא עושים פיפי על הדשא?״ ״לא, לא זה״, אמרתי לו. ״ככה, איך שעצרת וחיכית בסבלנות עד שהיא שמה לב אליך ועברה את הכביש. בישראל, אף אחד לא היה ממתין בסבלנות כזאת להולך רגל״. ״אה״, אמר ונופף בידו כמבטל את כל העניין, ״פשוט חשבתי שלי קל יותר לחכות באוטו המחומם עד שהיא תעבור, מאשר לה לחכות בקור עד שאני אעבור. אז עצרתי.״
״בדיוק לזה התכוונתי״, אמרתי לו.

וחוץ מזה, בשלג:

IMG_8747

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “את הנעשה אין להשיב

  1. שירלי, הציור הראשון, שני אשוחים על בד- מאד מרגש.
    אני לא מקבלת את הבלוג שלך במייל למרות שאני רשומה אליו כבר מזמן.. רק דרך הפייסבוק.. אבל כשאני מחפשת במיוחד אני שוב ושוב רואה פוסטים אחרים שלך וזה כל כך נפלא.. את אמנית טוטאלית בעיניי (שזה כאילו ההיפך ממה שנחשב לאמנית טוטאלית) מחכה מאד לכל פוסט שלך…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s