באיטיות מופלגת נסדק מעטה החורף ובין הסדקים עולה ומבצבץ האביב. טוב, לא ממש מבצבץ, אבל כבר החלה מקננת בנו התקווה, שכן הטמפרטורות השתפרו בעליל, ממינוס דו ספרתי למינוס חד ספרתי ולעיתים אף למספרים חיוביים, אפילו חיוביים ביותר. היום בדרך הביתה הבחנו, לראשונה מאז שלהי הסתיו, בגראונדהוג, הלא הוא ה-woodchuck המפורסם (בעברית שמו מרמיטה) שחצה בזריזות את שביל העפר הסמוך לחוות מייסי.

אגב, חוות מייסי נמכרה לאחרונה ובעליה החדשים פצח בסדרת עבודות עפר ושיפוצים: סלל כניסה צפונית לשטח החווה במקום הכניסה הדרום מערבית, כרת עצים מרובים, עקר שיחי פורסית׳יה ותיקים ונטע במקומם שורת עצי אשוחית צעירים, שיפץ את מרפסת הבית החווה הישן, פירק את קורות העץ הרקובות של האסם הגדול והתקין במקומן קורות חדשות ובוהקות. כל זאת לא עשה במו ידיו, אלא הביא גדודי פועלים ומכונות משקשקות ואלו עמלו במשך ימים רבים ועדיין לא סיימו את מלאכתם. בעליהם הקודמים של החווה, סאם ואן-מארי, עדיין מתגוררים בבית החווה ונדמה שהשינויים הגדולים ושאון הפועלים ורכבי המתכת אינם מטיבים עמם.

ובחזרה לגראונדהוג: כמדי שנה, ביום השני לחודש פברואר, נחגג בפנסילבניה ה-Groundhog Day ובו התכנסו נכבדי העיירה פּוּנקסאטוֹני שבמרכז פנסילבניה, שלפו ממחילתו גרואנדהוג המום ובדקו בקפידה האם הוא מטיל צל על הארץ או לא. על פי המסורת, ביום זה מגיח הגרואנדהוג ממחילתו ומתבונן סביב. במידה והבחין בשמץ של צל למרגלותיו, אוחזת בו בהלה והוא נמלט למחילתו. זהו סימן מובהק לכך שהחורף עתיד להמשך לפחות עוד שישה שבועות. במידה ולא הבחין בצל, יפסע בבטחה אל מחוץ למחילה ויהיה זה סימן חד משמעי לראשיתו של האביב. מכיון שיום שישי ה-2.2 היה יום מעונן לגמרי ושום צל לא נראה על פני האדמה חשתי נינוחה ובטוחה בקרבתו של האביב, אך בעת ששוחחתי עם הספרניות מיס קייט ומיס סוזאן התחוורה לי האמת העגומה: ״זה הכל הצגה אחת גדולה״ אמרה מיס סוזאן, ״טקס רב משתתפים, מעין מסורת מבודחת. מסביב למחילה מציבים עמודי תאורה עבור הצלמים והמקום גדוש משתתפים עד כדי כך שאין סיכוי שהגרואנדהוג לא יראה את הצל שלו. והמעמד כל כך מלחיץ, אז הוא תמיד נמלט בחזרה אל המחילה״. ״אוי״ אמרתי, ״חשבתי שתיכף מתחיל האביב״. ״Dream on״ אמרה מיס סוזאן בחיוך מריר, ״יש עוד מלא זמן״.

IMG_8780

את תהילתה קצרת המועד של המרמיטה רמסו בטפרים שלופים האיגלז, קבוצת הפוטבול של פילדלפיה, שניצחו לראשונה בתולדותיהם בגמר הסופרבול. שבועות ספורים לפני משחק הגמר כבר אחזה התרגשות אדירה בתושבי האיזור. בכל מקום נתלו שלטים וצדודית העיט מתנוססת עליהם, חולקו מדבקות והודפסו חולצות. משנודע לקת׳י השכנה אודות בורותנו הכמעט מוחלטת בתחום הפוטבול בפרט והספורט בכלל, נכמרו עלינו רחמיה והיא הזמינה אותנו לצפות במשחק. ״תהיה מסיבת סופרבול״ אמרה,״בואו״. עידו ואנוכי תהינו האם מדובר בהזמנה של ממש או בהזמנה מטעמי נימוס שהיענות לה תהיה גסות רוח שאין כדוגמתה. בערב שלפני המשחק כתבה לי קת׳י והזכירה לי להגיע לביתם ביום ראשון בשעה חמש וחצי ומכאן הסקנו עידו ואנוכי, לאחר שכבר נטינו להתעלם ולשכוח לחלוטין מכל העניין, כי מדובר בהזמנה של ממש. התלבטנו כה וכה – לא היה ברור לנו למה עלינו לצפות ולא ידענו מה מצופה מאיתנו. מכיון שלא רצינו להסתכן בקריעת קרע במרקם העדין של יחסי השכנות עם קת׳י החביבה ומשפחתה המתגוררים ממש מעבר לכביש, החלטנו שעידו והילדים ישארו בבית עם אליבי מספק (עידו צריך ללמוד והילדים גמורים מעייפות אחרי יום ארוך במוזיאון האמנות הסמוך שבמהלכו הכינו דגלונים הנושאים את הכתובת fly Eagles fly, סיסמת הקרב המקפלת בתוכה שנים של כמיהה, שכן שלוש פעמים בלבד בכל שנותיה הגיעה הקבוצה לגמר הסופרבול ומעולם לא ניצחה בו) ואילו אני אחצה את הכביש ואתייצב אצל משפחת יאנג. כמובן שלקחתי על עצמי בחדווה לייצג את משפחתנו – רק שימו אותי בחברת אנשים ותנו לי כוס יין. בשעה שחלפה מרגע הגעתי ועד לתחילת המשחק ישבנו סביב שולחן האוכל בבית משפחת יאנג. כולם, פרט לי, לבשו ירוק (״זה חסכוני״ אמר סטיב, בעלה של קת׳י, ״אפשר ללבוש את אותם הבגדים גם ליום פטריק הקדוש״) ומנו בפניי בחדווה את בני ובנות שבט יאנג לדורותיו שמניינם שמונה עשר דודים ודודות ולמעלה מארבעים בני ובנות דודים. ואז קרא מישהו מן הסלון: ההמנון! וכולם שעטו בחדווה אל החדר הסמוך ותפסו את מקומם על הכורסאות, השטיחים והספות. בסמוך למסך הטלוויזיה הגדול נתלתה טבלת הימורים ובני המשפחה רשמו בה את התוצאה המשוערת. בני משפחה אחרים, שלא עלה בידיהם להגיע לערב זה, התקשרו לקת׳י בדקות הראשונות של המשחק וביקשו שתוסיף את שמם ואת הערכת התוצאה שברשותם לטבלה. לנוכחים בחדר חולקו לוחות בינגו סופרבול, ששעשע אותי במיוחד: בכל אחד מריבועי הבינגו נרשמו מאורעות אפשריים במשחק ובמידה והתקיים אחד מהם, סימן אותו האוחז בלוח. הנה לוח הבינגו שהיה ברשותי:

IMG_8808

פרסים יקרי ערך הובטחו לזוכים: חמישה דולרים למנחש נכונה את תוצאת המשחק וסכום דומה לזוכה הבינגו. לאחר כשעה של שידור סוער מהול בשאלות תמוהות מצדי שהביאו את יושבי הבית לטפוח על כתפי בחיבה מהולה ביאוש, נפרדתי מהם לשלום, חציתי את הכביש בגשם וברוח ועליתי לביתנו, בו צפו עידו והילדים בשידור הישיר של המשחק באינטרנט. מחמת השעה המאוחרת ועל אף מחאותיה של עלמה השכבנו את כולם לישון והוספנו לצפות במשחק עד שהגיע לסופו המרגש – ניצחונם של האנדרדוגז הפנסילבניים ותבוסתם המוחצת של שחצני ניו-אינגלנד וסביבותיה. היה זה הכ״ט בנובמבר של אוהדי הספורט בפילדלפיה רבתי – עם הישמע שריקת הסיום החלו עולים קולות נפץ של זיקוקים מן היערות והמרחבים הסובבים את ביתנו. התחזיות הקודרות גרסו שמחמת שמחת האוהדים עתידה פילדלפיה לעלות באש ולהישרף עד היסוד (נכון למחצית הפברואר – עודה ניצבת על תילה). במהלך אותו שבוע נערך בפילדלפיה מצעד לרגל הנצחון ההיסטורי ומנהלי בתי הספר המקומיים הוציאו חוזר להורים ולצוות ההוראה ובו אוּשר יום המצעד כיום חופש מן המניין עבור אלו החפצים לסור לעיר הגדולה ולהשתתף במצעד. עידו, שנכח ביום המצעד בפילדלפיה מטעמי עבודה, חש עצמו תחת מצור. ״משלוש בבוקר הם צועקים ברחובות ובשבע בבוקר נפתחו דוכני הבירה״ סיפר והוסיף: ״עכשו אני יודע בודאות איך מאייתים E-A-G-L-E-S״

IMG_8806

בא וחלף לו יום ההולדת שלי, רב רגש, יפה ומיוחד, כדרכם של ימי הולדת. אחריו עלה ובא יום האהבה, הלא הוא ולנטיינז דיי. בקבוצת החינוך הביתי של מערב מונטגומרי נקבע מפגש להכנת כרטיסי ולנטיין. נפגשנו בספריה הציבורית של רוֹירספוֹרד, כל משפחה הביאה מעט ויחדיו היו ברשותנו שפע של ניירות, נצנצים, מדבקות בצורת לבבות וכן הלאה להכנת הכרטיסים. כאן זה אינו חג של אהבה רומנטית אלא של חברות והוקרת תודה וכך, אלכס בן השתים עשרה הכין כרטיס לליאו בן החמש, עלמה הכינה לכל אחת מהאמהות, לביא ניסה לכתוב Happy Valentine's באמצעות פסים ארוכים ונוטפים של דבק נצנצים בדיוק כשלא הסתכלתי וג׳ייק שפך צנצנת שלמה של אבקה נוצצת על הרצפה ועל השטיח. בת׳ כילתה את המגבונים הלחים שהיו ברשותה ולבסוף נגשנו לבקש מהספרנית את שואב האבק.

למחרת התכנסנו שוב למסיבת ולנטיינז, הפעם באולם הקהילה שבכנסייה של רוירספורד. את הכרטיסים שהכנו מבעוד מועד חילקנו לחברינו, שיחקנו, רקדנו ושרנו, אכלנו אוכל שאינו מהווה סיכון אלרגני ואין בו חלילה מיני אגוזים או פירות אקזוטיים אבל סוכר ומלח יש גם יש, קישטנו שקיות נייר לכבוד החג ובת׳, שטרחה ואירגנה את כל השפע הזה, טמנה בתוכן מיני ממתקים והפתעות. בת׳, שאלוהים יברך אותה, היא פלא אירגוני מהלך על שתיים: למימון הציוד והכיבוד במפגשי החינוך הביתי ולתשלום עבור פלטפורמת האינטרנט שבאמצעותה נרשמים משתתפי המפגש, גובה בת׳ דולרים ספורים מכל משפחה ובקפדנות רבה היא רושמת את ההכנסות וההוצאות ומשתמשת בכסף בתבונה ובחסכנות. במהלך המסיבה ולרגל יום הולדתה שחל אמש, פצחתי בפניה בנאום מלא הוקרה לפועלה ובסיומו קיבלתי ממנה חיבוק זהיר ונבוך. יתכן שהגדשתי את הסאה. ימים יגידו. אולם יש להודות – אלמלא נטייתה הטבעית ליזום, לארגן ולהשקיע את מרצה ביוזמות חברתיות כאלה ואחרות היו חיינו כאן נראים אחרת לגמרי. את החברים והחברות שרכשנו פגשנו במפגשי החינוך הביתי שבת׳ הפיקה בנחישות, בעודה מגדלת ארבעה בנים מחונכים, מנומסים וחביבים להפליא.

יום שישי. בחוץ יורד גשם ואדמת הגינה רכה, ספוגה ומכוסה פלומת עשבים. ההליכה מפיקה מתוכה קולות כשל ספוג שהמים נסחטים מתוכו בתנועות סיבוביות קצרות וקצביות. בשונה מקול העשבים הנוּקשים מכפור, בשונה מקול השלג הטרי, השלג הישן, הקרח. זהו עולם של מים ולו קולות של מים.

IMG_8807

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עיטים, מרמיטות ושובו של האביב

  1. פלא שכולם אוהבים את ימי החורף שם? הרי זו מסיבה אחת גדולה. תיאור משחק הפוטבול שיעשע אותי עד מעוד (מעולם לא צפיתי במשחק שלם). מהציורים הכי אהבתי את העליון הרישומי-משהו. המשיכי לעשות חיים 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s