ביום בהיר ומושלג שכבתי על הספה וקרני השמש הרכה לטפו את פניי מבעד לזגוגיות החלון. טליה ולביא שחקו בסמוך וקולותיהם הדקים זימרו שירים חסרי פשר שהביאו אותי אל סף השינה. אז הייתי בבית של סבתי וסבי בחולון וגם לביא וטליה היו איתי. הבית היה ריק והכיסאות בפינת האוכל היו הפוכים על השולחן הגדול. מישהו ניקה את הרצפה ועזב. הורדתי את הכסאות מהשולחן, הפעלתי את הטלויזיה המיושנת והסטתי את הוילונות הכבדים כדי שקרני השמש העזה מן המערב לא ישתקפו במסך. ידעתי שסבי וסבתי עתידים לחזור בכל רגע. הרהרתי בכך שאנו מתגוררים כבר למעלה משנה בארצות הברית ומעולם לא נפרדתי מהם לזמן רב כל כך. געגועיי היו גדולים והתרגשותי עזה לקראת הרגע בו ייכנסו אל הבית ויפגשו אותי שוב ולראשונה את טליה ואת לביא. כשהקצתי מתנומתי התפלאתי על מחשבות החלום שכן בעולם הזה חלפו שנים רבות מאז לכתם.

IMG_8854

סימנים ראשונים, איטיים ומעודנים של אביב. עדיין קר אבל אחיזתו של האביב ניכרת: עלים זעירים הופיעו בקצות שיחי היערה וענפי ורד הבר שינו את צבעם מחום לירקרק. גבעולי עירית שׁוּמית נבטו במדשאה וגם פרחו הכרכומים ופעמוני השלג. בטיול ביער גילתה רבּקה שני פרחי skunk cabbage חבויים למחצה בבוץ וברקבובית העלים. באביב שעבר ראינו את עליהם, כמו חסות גדולות, בכל המקומות הלחים ובגדות הנחלים. לשווא חיכינו לפרחים שיעלו מתוך העלים. לבסוף גוועו העלים בחום הקיץ. כעת למדתי שהפרח מקדים ועולה מן האדמה, צורתו חרוט בגווני ארגמן ולבן וריחו כריח הכרוב. על הפרח הראשון דרכנו מבלי משים ועל הפרח השני נזהרנו מאד.

בלילה חלמתי חלום על בניינים גבוהים מאד. עבור הקומות העליונות יצרו הבונים ים נוסף שריחף באוויר ועבר כתעלות בין הבתים. בתוך הבניינים חיברו מסדרונות ומעברים מפותלים בין דירות מרווחות וכוכים צפופים. מבעד לחלונות נשקף נוף גיאומטרי מרהיב, רחב ידיים ונטול אנשים. היינו שם. גרנו שם. אבל ידעתי שאסון יגיע. לאחר זמן מה עלו ענני סערה מפאתי המים ואנחנו נקראנו לאסוף את חפצינו ולהימלט מכיון שבתוך שעות ספורות עתידים היו פני הים העליון לעלות ולהציף הכל. ארזתי בחפזון כמה בגדים ואת המגבות הדקות שאנחנו לוקחים איתנו לקמפינג. בלבי נפרדתי מכל הציורים שלא אראה עוד.

ביום שלישי יצאתי לצייר בגינה ושוב ביום רביעי. האדמה הייתה בוצית וקרה ולכן ישבתי על שביל הגישה והשקפתי ממנו לעבר היער. פתחתי את ארגז הכלים, פרשתי לשמאלי צנצנות, מטלית ומכחולים והבטתי בסבך העירום ובדשא החיוור, שטופים באור אפור ורך של אף עונה ורק עובדת היותי בחוץ מרמזת על הסדק שבין הקיפאון לצמיחה.

מה מופלא הוא הדבר, שמתוך ההווה לא ניתן להקיש על העתיד ורק בחלוף הזמן ניתן להכיר ברגע מכונן או בחיבור שנוצר ועודו פועם וחי. זהו סיפורו של ארגז הכלים שלי, קוביית פלסטיק אפורה ומוכתמת היטב שרכשתי במיטב כספי ובניגוד לרצוני בשנה א׳ בבצלאל עבור הקורס ״מבוא לפיסול פיגורטיבי״ בהנחייתו של פנחס עשת, זכרו לברכה. במהלך הסיור המקדים בסדנת הפיסול בקצה המרוחק של המחלקה לאמנות ובאמצעות סיפורי אימה אודות סטודנטים שאיבדו חלקי גפיים אגב שימוש לא זהיר במסורים החשמליים, הצליח פנחס עשת לעקור מתוכי כל דחף פיסולי שיתכן והיה בי. נחרדתי עד עמקי נשמתי, נשבעתי להקדיש את עצמי למלאכת הציור הבטוחה ולא הבנתי מדוע בכלל יתכן שיהיה לי צורך בארגז הכלים שעלותו מאה וחמישים שקלים חדשים (השנה הייתה 1995 ובסכום נכבד שכזה אפשר היה לצפות בכעשרה סרטים בסינמטק שבגיא בן הינום או לאכול ארוחה זוגית משובחת בליווי בקבוק יין קטן במסעדה הצרפתית במדרחוב נחלת שבעה. אני, כמובן, בחנתי את שתי האפשרויות לעומק). בארגז הכלים היו מיני כלי ניסור ושיוף ולאחר כשנה של חוסר מעש מצידם והתעלמות גורפת מצדי, רוקנתי את הארגז מתכולתו הראשונית וצופפתי בו צנצנות פיגמנטים, מכחולים ומטלית. מאז אנחנו ביחד. הוא כבר לא אפור בוהק וגם אני לא בת עשרים ושתיים. זו מחשבה מהזן החביב עליי, כי מי ידע שהארגז, שלא רציתי בכלל לרכוש, עתיד ללוות אותי נאמנה בעשרים ושתיים השנים שיבואו (ומי יודע מה הלאה) ואיך אף פעם אי אפשר לדעת. כאלה רעיונות – אודות פלאי הזמן והחיבור לחפצים, מקומות ואנשים – עושים לי נעים בלב ואני נהנית להרהר בהם בעיתות הפנאי.

השמחה שממלאת אותי למראה תנועת החיים קדימה והלאה דומה באיכויותיה לשמחת ריח המים באדמה הסדוקה אחרי הגשם הראשון. מכיון שעלתה הטמפרטורה מעל האפס החלו הריחות נעים באויר ובאפי עולה ריח האדמה הרטובה. הכל בוץ, תמיד בוץ, ורק מרבדי העשב ממצקים אותו לכלל משטח.

צהרי יום שישי. בחוץ עכשו משתוללת סופה (אביבית בהגדרתה בחוף המזרחי של היבשת וקטסטרופה מטאורולוגית במונחי האקלים הים תיכוני) ורוחות במהירות של מאה ועשרים קילומטרים לשעה מסחררות פתיתי שלג סביב הבית וגם את כל מה שלא מחובר היטב לאדמה. בצמרות העצים נשמעת נהמת הרוחות העזה והנמוכה, כמו חיית טרף גדולה הנעה בסבך. לביא וטליה יצאו לאכול פתיתי שלג בגינה וחזרו מצופים לבן. עלמה שקעה בספר והשתרעה על הספה בסמוך לחלון הגדול. אני הכנתי מרק ירקות והוצאתי מן התנור את העוגיות שלביא הגה והכין: תערובת נלהבת של זרעי פשתן, שיבולת שועל, בננה, טחינה גולמית, תריסר אוכמניות ולסיום, שני חופנים של שוקולד צ׳יפס שהנגישו את התערובת המוזרה לקהל הסועדים. מן המגש המלא לא נותר זכר.

בכוח גדול נדחף האביב מבעד לחורף. מטבענו, גם אנו מתעוררים לפעולה, מונעים בידי הכורח, הצורך והאמונה, איש איש לפי דרכו ומידותיו. מעשינו לובשים צורות שונות ומשונות אך במהותנו אנו האביב.

כדרכם של ציורי ראשית עונה, בעלוֹתי מן הסטודיו אל העולם החיצון, מן הציור נטול הזמן אל המקצב המוגדר הכפוף לאור המשתנה, אני חשה בתוכי דחף מעורב בהיסוס בעודי שבה ומאמצת את מראות העולם וכופפת אותם לתרגום היד האוחזת במכחול. בכך יש שוני גדול מן הציור בסטודיו שבו מראות הלב וזכרונות העולם עוברים בדרכם אל היד במחוזות החלום.

IMG_8855

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “רוחות השינוי

  1. שבויה בקסמי הכתיבה , לא פחות מאשר בשרבוטיך אלה. שותה בצמא את התיאורים החיצוניים והפנימיים ומצטערת כשבאים אל סיומם. מבקשת עוד ועוד מכל הטוב הזה…. במלוא הכנות והישירות.

    אהבתי

  2. נהנית לקרוא אותך תמיד.
    ולא קולטת איך אפשר לשרוד חורף שכזה.
    מזמן הייתי נוסעת למקסיקו עד יעבור כפור..
    ותשתפי קצת מתמונות הילדים שנראה איך צמחו..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s