IMG_8967

לפני כשבועיים, מעוּדדת ממה שנראה כסימנים מבטיחים של אביב בפתח, כתבתי לסיליה מגן הירק הודעה. הנה חלף לו החורף, כך כתבתי לה, ואנו נשמח לשוב ולהתנדב בגן הירק כפי שעשינו עד לראשית החורף. לאחר דממה ממושכת ענתה לי סיליה וכתבה שרק השבוע חזרה לעבוד בגן הירק והיא סוּפּר עסוקה (כך במקור) בסגירת פערי העשייה שהתהוו במהלך חופשת החורף. האם נרצה לקבוע יום בשבוע? ימי רביעי בבוקר נוחים לה. האם הם נוחים גם לנו? לא מוכרחים להתחיל תיכף ומיד, רק אם אנחנו ממש רוצים.

בקריאה ראשונה ובאמצעות ניתוח המבוסס על התרבות הישראלית הישירה עשויה הייתי להבין הודעה זו כפשוטה – סיליה כורעת תחת נטל המשימות ומוטב שנגיע בזריזות. ולוּ היה עליי לענות להודעה באופן התרבותי אליו הורגלתי בודאי הייתי כותבת לה, ללא מחשבה נוספת: בטח שאנחנו רוצים! נעזור לך בשמחה, חבל שתעשי את הכל לבד. כבר נועלת לילדים נעליים, נכנסת לאוטו ונוסעת אליך.

אך השורה האחרונה חשפה בפניי את מורכבות המסר ובתרגום המבוסס על היכרותי עם התרבות המופנמת והזהירה של צפון מזרח היבשת חזרתי וניסחתי לעצמי את לשון ההודעה בעברית מדוברת, הנה כך: רק השבוע חזרתי לגן הירק ויש לי מליון דברים על הראש. הדבר האחרון שאני צריכה זה אותך ואת שלושת הילדים שלך שתסתובבו לי בין הרגליים. בכללי מתאים לי יום רביעי, אבל תני לי איזה שבועיים שלושה להתאפס על עצמי ואז נדבר.

עניתי לסיליה בנימוס זהיר. כתבתי לה שאני בטוחה שהיא מאד עסוקה ושנשמח להגיע באחד מימי רביעי הבאים, אבל בודאי לא הקרוב וגם לא זה שאחריו וזאת מחמת מזג האויר הקר. בכל אופן, הבטחתי לה, אצור איתה קשר מבעוד מועד ואודא שמועד הגעתנו נוח עבורה. תודה, כתבה לי סיליה בחזרה והיה נדמה לי שאנחת הרווחה שלה מהדהדת בגבעות ובמישורים, כל הדרך מגן הירק שבקימברטון עד לביתנו. ותמסרי לילדים שאני ממש מצפה לפגוש אותם!

שלג ושוב שלג. הפעם, נטול רוחות, צנח ונערם על האדמה, מהול במי הגשם שקדם לו. הגשם קפא בתוך השלג והפך אותו ליציר כלאיים כבד ורטוב שבעת דחיפתו מן השביל אינו נערם על מגרפת השלג כשלגי ראשית החורף, אלא נדחס ומתגלגל לתלתלים לבנים-שקופים בצדי הדרך. השכם בבוקר נח השלג על ענפי העצים ואז נשר פיסות-פיסות אל האדמה. הגן נמלא ברחש כרסום החוֹם בקיפאון, כמו צליל הסדקותה של קוביית קרח בעת שמניחים אותה בכוס מים חמים, אבל רב ורם מכל העברים ומן הצמרות. צבעי העולם השתנו והשלג כבר אינו עוטף קדרות בוהקת של גזעים כהים באור יום אפל. לא עוד ענפים כמו פרץ דיו שחור על דף רטוב ולא עשב חיוור אלא, ובזאת אני מבחינה בבירור אל מול הלובן, שממנו עולים כל הצבעים ואליו הם שבים, האדימו והזהיבו ענפי העצים בשפע ניצניהם וקרעי העשב במרחבים המושלגים עטו סומק ירקרק.

IMG_8958

מכר ותיק שלח לי סרטון מאלף תשע מאות תשעים ותשע ובו דדי בן שאול ואנוכי יושבים ומשוחחים בקפה של עוֹבד ברחוב המלך ג׳ורג׳ בירושלים. דדי שתה בירה ואני שתיתי קפה. הבטנו בציור שצייר באותו הבוקר בגן העצמאות ושוחחנו. שיחתנו נבלעה ברחש המכוניות ובני האדם ומן המילים הספורות שנחלצו ועלו מן ההמולה למדתי כי שוחחנו אודות תהליכים ציוריים והשפעתו הרוחנית של ציור דיוקן עצמי במרווחי זמן קבועים לאורך שנים. על אף שחזרנו ונפגשנו במהלך עשרים השנים שחלפו וידעתי אודות הזקנה האוחזת בו, מעולם לא חשתי בה בחריפות כה גדולה כבעת שצפיתי בסרטון שמשכו היה שניות ספורות. ראיתי את האיש שהוא מורי וכיצד נגסו בו השנים, נשפו בקומתו, בנפח צווארו, בשיערו, כיצד הרעידו את צעדו הבטוח ואת קולו המתנגן.

חמישה ימים לאחר הסופה, השלג עדיין מונח על גגות הבתים ועל האדמה, נמס לאיטו בימים קרים ובהירים. פסיעותיי מפיקות קולות גריסה רמים.

IMG_8960

בחודשים האחרונים שקעו מארי וילדיה בלימוד גיאוגרפיה. אלי, בתה הבכורה, אוהבת מאד להתבונן במפות ומארי, לבה חפץ לנדוד ברחבי העולם. יחדיו מצאו בלימודי הגיאוגרפיה הנאה ועניין. כדי להוסיף חדווה למאורע הלימודי, נרשמה מארי כמנויה לחברת משלוחים המציעה ומספקת חבילות ממתקים מארצות שונות ברחבי העולם. מדי חודש מגיעה לביתם חבילה ובה ארבע עשרה אריזות ממתקים וחטיפים האופייניים לאותה ארץ. מארי וילדיה בוחנים את תכולת החבילה בקפידה, מתבוננים במפת העולם, מאתרים את המדינה המדוברת ולבסוף קוראים אודותיה באינטרנט וגם בספרייה העירונית.
עד כה קיבלו חבילות ממתקים מהודו, רוסיה, טייוואן, גרמניה, פקיסטן ובריטניה. את מירב השבחים קצרה החבילה מטייוואן שהכילה פריכיות אורז מלוחות ומתוקות וגם סוכריות קופצות, אותן שקיות אבקה מעקצצת, כמוה לא טעמו מימיהן. בביקורנו האחרון הניחו לפנינו קערה ובה חטיף פקיסטני לעזי הנפש והקיבה  – שבבי תפוחי אדמה מצופים בשכבה נדיבה של פלפל חריף גרוס דק.

בספרייה התיישבתי בכורסא הרכה והמתנתי ללביא ולטליה שנכנסו לשעת הסיפור והיצירה עם מיס סוזאן. מימיני ומשמאלי ישבו שתי נשים שנכדותיהן השתתפו אף הן בשעת הסיפור ושוחחו אודות עניינים רפואיים כאלו ואחרים ואודות השנים שחלפו במהירות. שיחתן הייתה קלילה וצחקנית ופליאתן כנה – ״כיצד קרה הדבר, שלפני רגע הבטנו במראה והיינו צעירות והנה אנחנו זקנות ועכשו״, הוסיפה זו שלימיני, ״ממש לפני שבועות ספורים, עברתי ניתוח להסרת קטרקט בעין אחת ופתאום ראיתי שיש לי כתמים על הפנים שלא ראיתי קודם לכן. ואני לא יודעת״, אמרה לזו שמשמאלי, ״אם אני רוצה בכלל לעבור את הניתוח בעין השנייה. כל הפגמים האלה מלחיצים אותי״. לא הצלחתי להתאפק עוד ואמרתי: ״סליחה שאני מתפרצת לשיחתכן (בקרוב מאמרי המנומק: ״קווים מנחים לתחביר האמריקאי: נושא, נשוא, מושא והתנצלות״) אבל למה שלא תפטרי מהמראה ותצאי להסתכל על הנוף בעינייך החדשות?״ שתי הנשים הביטו בי בהפתעה ופרצו בצחוק. ״נכון״, צהלו, ״מוטב באמת להיפטר מהמראה״. במחצית השעה שנותרה עד לסיום שעת הסיפור שקענו בשיחה נלהבת. ראשית התפעלו מכך שאני דוברת אנגלית היטב והצטערו שלא השכילו לרכוש שפה שנייה ולהקנות אותה גם לילדיהן. שנית ביקשו לשמוע כיצד אני חווה את התרבות המקומית והופתעו מששיבחתי את הסבלנות ואת האדיבות. בעיניהן היו אנשי המקום קצרי רוח וחסרי נימוס עד מאד. על אף שדעותינו היו הפוכות, אימצו בשמחה את שבחיי והתענגו על תדמית אנשי המקום, שנותרה, כפי שהתחוור להן מדבריי, ללא רבב. שוחחנו על השיחה ודיברנו על הדיבור – על  המילים, על אורך המשפטים, על קצב הדיאלוג. סיפרתי להן שכשרק עברנו לכאן היה לי קשה להתאפק. מישהו היה מדבר איתי ומסביר לי ממוּשכות ובמחצית המשפט כבר היה לי ברור לאן כל זה מוביל והייתי צריכה ממש להתאמץ כדי לא להתפרץ לו באמצע, כמו שבוודאי הייתי עושה לוּ הייתי בישראל. ״אוי לנו״, צחקו בת׳ וקרוליין עד דמעות ולבסוף נאנחו: ״כמה פעמים השתוקקנו להתפרץ ככה!״
אחר כך דיברנו על חינוך ביתי. קרוליין ובת׳ שהיו מורות במשך כל חייהן האזינו בעניין. ״את יודעת״, אמרה קרוליין, ״אם היית מספרת לי את כל זה לפני שלושים שנה הייתי חושבת שאת משוגעת. אבל השנים חלפו, אני רכה יותר, פחות משוכנעת בצדקתי וגם ראיתי במו עיניי את מערכת החינוך משתנה. הלמידה החווייתית פינתה את מקומה לתחרותיות ולמרדף אחרי ציונים והורים משתמשים בילדים בכדי לאשר את תחושת הערך העצמי שלהם״. בת׳ הנהנה בהסכמה ואמרה: ״זה הכל בגלל קליפורניה. כולם מחקים את קליפורניה. מה שקליפורניה עושה בתחום החינוך, כל שאר המדינות תיכף ומיד מאמצות גם״. ״אני לא מבינה״, אמרתי, ״דווקא קליפורניה? איך זה שקליפורניה, מולדת הביטניקים וההיפים, הפכה לנושאת הדגל של המרדף אחרי ההישגים והציונים?״ ״יש לי תיאוריה״, אמרה קרוליין וקלה הפך שקט ומדוד, ״היא לא תיאוריה שנעים לשמוע אבל אני חושבת שזו האמת. הרבה מהחבר׳ה האלה של שנות השישים, ההיפים, ברגע שהם בחרו באורח חיים ללא רכוש וללא עבודה בעצם הוציאו את עצמם מהמשחק ואיבדו את יכולת ההשפעה. אל החלל הרעיוני שנוצר נכנסו אנשי המחקר והמדע והם, מתוקף נטייתם, הטמיעו בחינוך את הכלים המדעיים והפכו אותו למדיד ולתחרותי. אין מה לעשות״, סיכמה קרוליין, ״אם אתה רוצה להשפיע את חייב שיהיה לך skin in the game. את מכירה את הביטוי הזה?״ היא מבררת. ״זה אומר שיש לך מה לאבד ובשביל זה אתה גם נלחם. אם אין לך מה לאבד במשחק, אתה לא באמת משחק.״

לחורף הזה אני מודה על ההעמקה. בעוד שבחודשי החורף הישראלי הייתי מתרוצצת ללא הרף בשדות הירוקים, מתענגת על אור השמש הרך ועל הקרירות הנעימה, הרי שכאן אני ספונה בסטודיו ולהוציא ימים בודדים של טמפרטורות מתקבלות על הדעת שאיפשרו ישיבה חפוזה בגינה וציור מתוך התבוננות, ישבתי בין הניירות והצבעים במשך ארבעת החודשים האחרונים וכריתי מתוכי זכרונות ודמיונות. כשאני בחוץ, מלאכת הציור פורטת את המציאות למאות כתמי אור וצל. אני מתבוננת, מבחינה ומגיבה. מתוך שאני מדייקת בשלושת הפעולות הללו עולה ונרקמת מן הקו ומן הצבע תמונת המציאות. בסטודיו, הזכרון אוחז ברגע ומקים אותו מתוכי כמו סמל. אני אוגרת אורות וצללים וצבעים בימות החוֹם כדי שישמשו אותי בימות הקור. אוגרת פעולה כדי שתשמש אותי להרהור.

בתחילה ציירתי מזכרוני את מראות הגן הסובב את ביתנו:

IMG_8965

IMG_8966

ואת זריחת השמש בבוקר שלשום.

אז הוסיפו לעלות בי זכרונות מרוחקים, מימים אחרים ושנים שנשכחו.

זכרונות של הליכה בגבעות אדמת החמרה בימות החורף,

IMG_8956

וצללית עץ בקיץ, כמו תהום אפלה בבוהק השמיים.

IMG_8957

ועוד הוספתי וגזרתי פיסות נייר קטנות ועליהן רשמתי את זכרונותיי, זריזים וערטילאיים, עננים בשמי הדעת: זכרון הירח המלא הזורח מעל רמת הגולן, מעל הדקל ובין הברושים, בוקר ערפילי של ראשית האביב בגליל העליון, עוד ירח וצבעיו ומראה השדות ביום סגרירי.

IMG_8978

IMG_8977IMG_8976IMG_8975

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “שלגי מרס ונופי הזכרון

  1. בואי כבר הביתה ואל תסתמכי על זכרונות, כל כך מתגעגעים עליך כאן. הציורים מרגשים ויפים.איזה כייף לך שאת יודעת לבטא בציור ובכתב. נשיקות וחיבוקים ורד לב

    אהבתי

  2. חברת משלוחים המציעה ומספקת חבילות ממתקים מארצות שונות ברחבי העולם – הוי. הדברים הנפלאים שיש שם. זה הדבר הראשון שרציתי להגיב לו. השני היא ההתחברות הנהדרת שלך אל בת׳ וקרוליין. בתוך תוכם הרי גם האמריקאים הם בני אדם ככולם 🙂 והשלישי זה הציורים, שתמיד תמיד מפעים להסתכל בהם. תודה לך על שאת משתפת כל כך, תרתי משמע.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s