במולדת הרחוקה מכירים אותי חבריי ובני משפחתי כ-שירלי, שירלוּש או פשוט ״שׁין״, אך כאן בארצות הברית של אמריקה, אני ידועה בעיקר כ״מיס שירלי״. בשל נטייה תרבותית שאחיזתה איתנה, מציגות אותי האמהות בפני ילדיהן בכינוי זה ועל אף שניסיתי להפר את רוע הגזירה והפצרתי באמהות ובילדיהן לפנות אליי בשמי הפרטי בלבד, התבצרו הללו בעמדתם ופרט לילד אחד ויחיד, בנה הבכור של טבית׳ה, שהצליח לדלג מעל המשוכה התרבותית ונענה לתחינתי, המשיכו כולם לפנות אליי בתואר ״מיס שירלי״:
״מיס שירלי אפשר עוגייה?״
״בטח! ואת יכולה לקרוא לי פשוט שירלי, לא צריך את ה-מיס״
״אההה, אוקי. אין בעיה. תודה רבה מיס שירלי!״

בשלהי דצמבר האחרון העניק לנו בעל הבית שלנו שי לרגל השנה החדשה: מנוי לירחון ״ציפורים ופרחים״ ובו שלל כתבות אודות פרחי הבר, ציפורי היבשת, מה כדאי לשתול וכיצד למשוך ציפורים ופרפרים אל הגן. ירחון נעים ונחמד לעין, שהדפדוף בו משמח את הלב. אלא שמדף לדף התעוררה ועלתה בי תחושה עמומה שאיני נמנית על קהל היעד של עורכי הירחון, אם כי לא הצלחתי להבהיר לעצמי מדוע, עד שלבסוף, אגב עיון בגליון חודש מרס, הפציעה ההבנה בתוכי: בכריכה הפנימית הופיעה פרסומת למכשיר טלפון נייד קל לתפעול עם שירות לקוחות זמין בלחיצת כפתור. בעמוד שבע המתינה לי פרסומת לכורסת טלביזיה נשכבת לאחור. בעמוד שמונה – פרסומת לנעלי נוחות ובעמוד שלוש עשרה פרסומת למכשיר נייד עם מקשים גדולים במיוחד. בעמוד שבע עשרה – נעליים אורטופדיות, יציבות ונוחות אך גם נאות למראה. בעמוד תשע עשרה קרץ לעברי הפתרון המושלם לזורעים בדמעה: מרבדים לגינה עם זרעי פרחים בתוכם. את המרבדים פורשים על האדמה, משקים היטב ומיד עולים ונובטים פרחי העונה באופן מסודר ושיטתי – ישנם מרבדים מושכי ציפורים ומרבדים מושכי פרפרים. כל השפע הזה זמין ללא מאמץ וב-7.99 דולר בלבד. לא בטוחים ששמעתם נכונה? אין בעיה! בעמוד עשרים ושלוש ממתין לכם מכשיר שמיעה ואם אתם לא עומדים בזה יותר, יש בעמוד עשרים וארבע פרסומת ללחצן מצוקה. וכך הלאה: נעליים אורטופדיות, מכשיר חמצן נייד, כדורים נגד דליפת שתן, מעלית ביתית (כזו שמחברים לגרם המדרגות), עוד מכשיר שמיעה, כפכפים עם גבשושיות רפלקסולוגיות (רק בעשרה דולרים), עוד לחצן מצוקה, ינשוף סולרי ולקינוח נעליים אורטופדיות בעמוד האחרון, בצדה הפנימי של הכריכה.

אני עדיין מתלבטת לגבי מרבדי הזרעים.

בצהרי יום השוויון הגיעה טטיאנה עם שני ילדיה. השמיים כבר התקדרו, אך השלג התמהמה. ״נהיה כאן כמה שמזג האויר יאפשר״ אמרה טטיאנה וממקום מושבה בסמוך לחלון המטבח בחנה מפעם לפעם את השמיים ומשהחל השלג לנשור לאיטו, בחנה את מצב הכביש והודיעה שתצא לדרכה ברגע שהשלג יתחיל להיערם על שביל הגישה. השעות חלפו בנעימים. כמעט ללא רוחות נשרו פתיתים גדולים במשך כל שעות היום וכיסו את העשבים, את גג רכבה של טטיאנה ואת השמשה הקדמית.

את טטיאנה פגשתי לפני כשנה במפגשי החינוך הביתי של מחוז מונטגומרי. לאחרונה התהדקה ידידותנו והיא וילדיה החלו מבקרים אותנו בביתנו. שיחתנו קולחת ונדמה לנו שאנו מכירות כבר שנים רבות. היא נולדה למשפחת מהגרים ממקדוניה ובילתה את מרבית שנותיה בניו ג׳רסי, מוקפת בבני ובנות משפחתה הענפה. לפני שנים ספורות, בעקבות עבודתו של בעלה, נטשו השניים את קהילת המקדונים ועברו לפנסילבניה. כאן, להפתעתה הרבה, נתקלה במנהגים שלא הכירה כלל ורבות משיחותינו נסובו אודות הבדלי התרבויות, המנהגים והמזונות. רווח לה לדעת שאיני מעוניינת כלל בתואר ״מיס״ והיא אמרה לבנה הצעיר בהתלהבות: "אתה שומע את זה, ליאו? זה בסדר גמור, מותר לך לקרוא לה שירלי!״ ואליי פנתה והסבירה שעד שעברה מניו ג׳רסי לפנסילבניה לא ידעה כלל אודות הנוהג המחייב ילדים לפנות למבוגרים כ-אדון או גברת. אצל המקדונים, המבוגרים (״הממ״, הרהרה טטיאנה בקול רם, ״נראה לי בערך מגיל חמישים ומעלה״) הם דוד או דודה, גם אם מדובר באדם זר לחלוטין. לצעירים קוראים בשמם הפרטי.

השלג הוסיף וצנח. ״בינתיים זה בסדר״, חיממה טטיאנה את כפותיה בספל הקפה ובחנה את כביש הגישה. השלג הצטבר על אדמת הגינה, אך האספלט השחור נותר חשוף. לבסוף, בשעות אחר הצהרים המאוחרות נפרדו מעלינו. באמצעות מגב שהביאה איתה הסירה טטיאנה את השלג משמשת הרכב וממכסה המנוע ויצאה לדרכה.

IMG_8997

שוב פגשתי את בת׳ בספרייה המקומית. ״סיפרתי לכולם שפגשתי אותך״ אמרה, ״וכמה היה לי מעניין לשוחח איתך, בייחוד על גינון. זוכרת שסיפרת איך האדמה אצלכם קשה ויבשה וצריך להרטיב אותה כדי לחפור בור? ושאי אפשר פשוט לשתול אלא צריך גם להשקות? זה הדהים אותי. הרי אנחנו פשוט חופרים באדמה איפה שמתחשק, שותלים שתיל ועוזבים אותו לנפשו. זה גרם לי לחשוב. אנחנו מתייחסים לכל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. פתאום הבנתי שבמקומות אחרים זה לא כמו אצלנו!״

בוקר יומו הראשון של האביב, עדיין חשוך אך מעטה השלג בוהק גם מבעד לחשיכה. הירח הצעיר של חודש ניסן כבר שקע מזמן. בדשא החלו פורחים פרחים זעירים ועכשו שכבה עבה של שלג אביבי רטוב וכבד מכסה אותם. יצאתי עם מיקה לטיול בוקר ויחדיו החרדנו להקת האיילים במעלה הגבעה הסמוכה לביתו של ג׳ים השכן. בזריזות דילגו האיילים מעלה מעלה, זנבותיהם הלבנים מתנפנפים כדגלונים על ישבנם ונעלמו בצידה האחר של הגבעה. כמה שעות מאוחר יותר הגיע ג׳ים השכן רכוב על טרקטורון מפלסת השלג החדש שלו ופילס עבורנו את שביל הגישה (עידו סבור שמעבר להיותו שכן טוב לב, ג׳ים נהנה עד מאד מן הרכיבה בטרקטורון, אלא ששביל הגישה שלו אינו ארוך דיו בכדי לאפשר לו למצות את חווית הרכיבה באינסטרומנט החדש והנוצץ ולכן הוא כורך יחדיו את תחביבו הפרטי ודחפיו האלטרואיסטיים ודוהר במעלה ובמורד שביל הגישה שלנו גם כן). בכדי להודות לג׳ים על שהסיר מעלינו את המצוֹר, אפתה טליה מאפינס בננה ושוקולד ויחדיו בוססנו בשלג העמוק עד לדלת ביתו והגשנו לו את תשורתנו הצנועה.

ביום המחרת חיממה שמש נאה את האספלט והשלג נמס לאיטו, שקע לתוך האדמה וזלג מן המרזבים. מארבעים הסנטימטרים של יום רביעי בערב נותרו כעשרה. טליה ואני השתרענו על האספלט יחפות עם מעילים. הגבעה מעל ביתו של ג׳ים השכן הייתה לבנה כולה ועצים גבוהים ועירומים עם שמץ אדמדמות בצמרת הרחוקה התמרו מעלה מעלה, ברורים ונפרדים זה מזה בגבולות של לובן בוהק. ברגעים כאלה הכל היה מופלא, קסם של פשטות מוגדרת באדמה הריקה ובעצים החשופים ואני השתוקקתי לעוד קצת חורף.
תיכף ומיד חבטתי בעצמי וגם נזפתי בי בקול חמוּר.

IMG_8993

יצאתי החוצה לצייר כשהטמפרטורה טיפסה מעל האפס בואכה החמש. אחרי שעה ארזתי את צנצנות הפיגמנטים ואת המכחולים, שפכתי על הדשא את מה שנותר מהטמפרה ואת מי שטיפת המכחולים וחזרתי אל הסטודיו. שם המשכתי, אותו הנוף אבל אחר. הדעת משכה מן הקו אל הכתם ואני נעניתי לה והכללתי צורות. הנופים נסוגו לתבניות ראשוניות ואני יצקתי לתוכן צבעים אחרים.

IMG_8995

עם בוא האביב והגעתם הצפויה של חמי וחמותי, לקיתי לדאבוני בתסמונת חרדת חמות, מחלה שמשולבים בה הנפשי והפיזי כאחד והיא ממושכת, שלא לומר כרונית וההחלמה ממנה איטית עד בלתי אפשרית. כדרכן של מחלות רבות, אף היא מופיעה במצבי עקה, בחילופי עונות ולפני שלושת הרגלים. מטבע הדברים היא מתפרצת בקרב נשים נשואות. סימני דגירת המחלה הינם הטלת ספק במצבו הסניטרי הסביר של הבית ודעיכת בטחונה העצמי של נושאת המחלה בנוגע ליכולתה לשמש כאישה ראויה לבנה של חמותה, ככל שנוגעים הדברים לענייני סדר ונקיון. עם התפרצות התסמונת, חלה התדרדרות משמעותית בראייה: קירות לבנים נדמים כצהובים, צהובים כחומים ואפורים כשחורים. בשלב הבא מתחילה החולה להזות צורות כגון טביעות אצבעות בסמוך למתגי החשמל, פסי נזלת יבשה על הקיר במסדרון, סימני מריחת רוק על החלונות ועוד כהנה וכהנה. התקדמות המחלה מהירה ועשויה להמשך משעות ועד ימים ספורים. בשלב הבא נתקפת החולה בדחפים בלתי רצוניים, למשל דחף להזיז את המיקרוגל ממקומו ולבדוק מה קורה מאחוריו, דחף להוציא את פח האשפה מהארון מתחת לכיור ולבדוק מה המצב שם וכן הלאה. לבסוף מגיעות העוויתות, שניתן להקל עליהן רק באמצעות סמרטוט, מטאטא, מגב ודלי מים.
תסמונת חרדת החמות כמעט ואינה משפיעה על הדור הצעיר במשפחה. על אף שהם עלולים להדבק בפרכוסי הטאטוא או בעווית נפנוף מטלית האבק, הרי שבמהרה גופם הצעיר והחסון מתגבר על גורמי המחלה ואף מפתח תגובה נגדית חריפה שסימניה העיקריים הם נסיגה לחדריהם ותת תגובתיות לשמם הפרטי, בייחוד כשהוא מבוטא בסמיכות לשורש ע.ז.ר.
למרות שהתסמונת מתפרצת אצל נשים באופן כמעט בלעדי, הרי שבביתנו המשיכה התסמונת הלאה והדביקה גם את עידו. לאחר תקופת דגירה פסיכולוגית ממושכת התפרצה אצלו התסמונת באופן החמור ביותר שהתבטא בעוויתות נקיוניות שנמשכו שעות רבות ויותר מכך, במעין חדוות קרצוף אביבית שהשתלטה על כל ישותו: מן המרתף עלה והמשיך לניקוי שתי המכוניות, חדר הבוץ והגראז׳. באופן סופני לחלוטין עשה כל זאת בהנאה גדולה לצלילי בוב מרלי בפול ווליום.

IMG_8994

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מיס שירלי ומאורעות ניסן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s