העיר, האביב ובתם היפה של הכוכבים

לילה עטף את העיר הגדולה. סירנות יללו וצופרים צפצפוּ. אורות אדומים של אחורי מכוניות ריצדו למטה ברחוב, מנוקדים בירוק של רמזורים ובפנסים צהובים. קצוות גורדי השחקים נבלעו בעננים כבדים וגשם ירד על כל העיר הזו. אנחנו שתקנו על מיטה בקומה גבוהה, הרחק מעל האדמה. האזנו להלמות הרוח ולנקישת טיפות המים בזגוגית החלון.
בארבע לפנות בוקר נדם הרחוב ורק הגשם המשיך והמשיך.

IMG_9310

יום ולילה ויום בניו יורק. הותרנו את שלושת הילדים עם סבא וסבתא ונסענו לתחנת הרכבת בהמילטון שבניו ג'רזי ומשם ברכבת לניו יורק. בצד המסילה זרמו פלגי חלודה מקרונות מתכת רדומים אל תוך יערות עצים שבורים. אדמות ביצה ניצבו דחוקות בין מחסני ענק, מגרשי חנייה ובתים רעים למראה. כמה עצים נמוכי קומה פרחו ראשונים, גבשושיות פרחים לבנים בענפי סבך חום ביום אפור וקר. מול המראה הזה דמיינתי אותי גרה בבית קטן וגודשת את היער העגמומי בפרחי בר.

פעם גרתי בחולון ועבדתי בחווה אורגנית במושב נטעים. כל בוקר הלכתי לתחנת האוטובוס דרך איזור התעשייה של חולון ועם בוא החורף הנחתי בכיס המכנסיים זרעים של כובע הנזיר. את הזרעים טמנתי ברצועות החול שבשולי המדרכות. עם רדת הגשמים הראשונים נבטו הזרעים. בימים יבשים נשאתי עימי בקבוק מים קטן ועצרתי והשקיתי את השתילים הרכים. בדמיוני היו עתידים לגדול ולפרוח בכתום וצהוב. בוקר אחד, לאחר כמה שבועות, ראיתי שכל עשבי החורף וגם שתילי כובע הנזיר רוּססו ועתה היו צהובים ושמוטים.

לניו יורק הגענו ביום ראשון בצהרים. מתחנת פן פנינו דרומה. מחמת הקור והרוח הלכנו במרץ ברחובות הסואנים. מדי פעם עצרנו ללגום כוס משקה ולהשקיף על העוברים והשבים. כמנהגי במקומות שונים, דמיינתי מה הייתי עושה אילו גרנו בניו יורק. בחרתי לנו מספר בנייני דירות בהם היינו שוכנים בשמחה, כמה בתי קפה שיכלו להיות בתי הקפה השכונתיים שלנו והתווכחתי עם עידו האם כדאי או לא כדאי לקנות ירקות טריים בשוק בצ׳יינה טאון. בדמיוני רצו הילדים להנאתם בפארק השכונתי והשליכו פירורי לחם ליונים בכיכר וושינגטון. הכל היה פשוט ונפלא עד שעידו הציץ באחד מאתרי הנדל״ן באינטרנט ונחרד לגלות שדירת ארבעה חדרים ברחובות בם שוטטנו מוצעת להשכרה בכשלושים אלף דולר לחודש. מאותו רגע ואילך כבו דמיונותיי. בנוסף, המראה היחיד שקסם לנו עד כדי כך שהוצאתי עבורו את הטלפון הנייד וצילמתי סרטון קצר לילדים היה מראן של חמש יונים שמנמנות שהתרחצו בשלולית גדולה. ״אם זה מה שאנחנו מצלמים בניו יורק״, סיכם עידו בהגיון קר, ״כנראה שאנחנו לא באמת צריכים לגור בניו יורק״.

בכיכר וושינגטון, אחרי הגשם:

IMG_9311

ביום שני בצהרים סרנו למוזיאון הוויטני וביקרנו בתערוכה של גראנט ווּד , צייר אמריקאי שנפטר יממה לפני יום הולדתו החמישים ואחד, בפברואר 1942. ווּד זכה לתהילה בזכות ציורו American gothic (הנה כאן). הוא היה צייר טוב מאד, בעל חלומות וקפדן. מכריו ובני משפחתו של ווּד היו מדגמנים עבורו, לבושים בבגדים שבחר עבורם ובידיהם וסביבם חפצים בעלי סמליות. למשל, הזוג הקודר למראה בציור American gothic הם אחותו ורופא השיניים שלו. את השראתו שאב ווּד מציורי דיוקנאות מתקופת הרנסנס. בסדרת ציורים מוקדמת צייר את נופי ילדותו באייווה של שלהי המאה התשע עשרה. הנופים נפלאים, מרגשים, מושלמים בפרטיהם, צבעיהם וצלליהם. למרבית הציורים קדמו רישומי הכנה מפורטים בפחם או בגרפיט ולעיתים חלפו מספר שנים בין הרישום לציור. ישנם בתערוכה כמה ציורים על פי מעשיות עממיות מימי מלחמת האזרחים, פרי שאיפתו ליצור אמנות מקומית המושפעת מן ההיסטוריה האמריקאית ולא מזו האירופאית. על אף שהקים לחיים סיפורי גבורה ומוסר, הרי שציוריו אינם מלאי חשיבות עצמית אלא משעשעים ואף סאטיריים באורח מעודן ביותר. בנוסף, ידע ווּד לצייר כפות ידיים נפלאות וזה, דעו לכם, אינו עניין של מה בכך. איני קרובה אליו כלל ברוחי וביצירותיי ובכל זאת חילחלו ציוריו לתוכי ומי יודע כיצד ישפיעו על ציוריי שלי. עוד שוחחתי שיחה מרתקת עם השומר בתערוכה ששמח מאד, כך אמר, שסוף סוף מישהו מתעניין בציורים ולא בא רק בשביל לראות את American gothic וסיפר לי באריכות, בעודנו ניצבים במרכז אחד החדרים, את כל שידע אודות מעשיות הגבורה וציורי הדיוקן הרבים שהקיפו אותנו.

בקומה השביעית כמה חדרים ובהם ציורים מאוסף המוזיאון, מפגן מרהיב של אמנות אמריקאית, מסודרים לפי נושאים. על קיר שלם בחדר שנושאו ״הבית״ מוצגים ציורים קטנים ומרושלים למראה שצוירו בידי צייר ושמו ג'יימס קאסל (הנה כאן). ג'יימס קאסל היה חירש ואילם ולא למד מעולם לקרוא, לכתוב או לדבר. אבל לצייר ידע. על הקיר ובתיבת זכוכית תלויים ומונחים אחדים מתוך אלפי הציורים שצייר במשך חייו. באמצעות רוק שערבב באפר או צבעים שהפיק מעלים וניירות צבעוניים צייר על גבי פיסות נייר קטנות ואריזות קרטון ריקות את פנים הבתים, נופי החוות ומרחבי השדות באיידהו, שם נולד, חי ומת בגיל שבעים ושבע. בנוסף גזר והדביק ספרונים קטנים עם ערב-רב של דימויים שצייר וגם ליקט מעיתונים ומודעות פרסומת. הציורים נהדרים. למראם נפלטה מפי קריאת הפתעה (חרישית, כי בכל זאת מוזיאון) וידעתי את ידו הפרועה והמהירה של ג'יימס קאסל. בניגוד לנטייתם הזהירה, המתונה והקישוטית של רבים מציירי הנוף האמריקאים, צייר ג'יימס קאסל בלי לחשוב, בלי להתחשב, כאילו משהו רודף אותו מבפנים. זה יפה להפליא, מלוכלך בפיח ומרוט שוליים. ובכל זאת, תמהתני, האם היה זוכה לקיר במוזיאון הוויטני אלמלא היה חירש ואילם, פרא אדם משום מקום בלב היבשת.

IMG_9309

עניינים של מה בכך:

הרמזורים כאן מתנהגים אחרת. האור האדום הופך מיד לירוק, בלי לעבור בצהוב באמצע. אבל האור הירוק מתחלף לצהוב שנשאר צהוב במשך כמה שניות ואז מתחלף לאדום. כולם ממשיכים לנסוע בצהוב עד לאדום ואפילו שבריר שנייה לתוכו. אף אחד לא מאט ובודאי לא עוצר.

במרבית הצמתים נטולי הרמזורים יש תמרורי עצור בכל ארבעת הכיוונים. בשונה מישראל, בה ניצב התמרור מימין לנתיב התנועה, כאן יש שני תמרורי עצור – מימין לנתיב ומשמאל לכביש, כלומר בשולי הנתיב הנגדי. כולם עוצרים בעצור ומתקדמים בניחותא לפי סדר ההגעה לצומת. לעיתים קרובות, לאחר שיצרו קשר עין עם הנהגים האחרים, יאותתו הנהגים זה לזה באמצעות נפנוף קל בכף ידם ויתנו זכות קדימה לזה שפונה שמאלה בנתיב ממול, למרות שהגיעו לצומת לפניו. מן אדיבות מופלאה שמחממת את לבי בכל פעם מחדש.

למושב ליד הנהג קוראים ״shotgun״. כדי להכריז ״אני מקדימה!״ קוראים: ״!I call shotgun". עלמה ואני תהינו מה מקור הביטוי ובמהרה קיבלנו הסבר מאחד ממכרינו: פעם, לפני שנים רבות, כשכרכרות דהרו ברחבי היבשת, היו שניים יושבים במושב שבקדמת העגלה: הרכב, שתפקידו היה לאחוז במושכות ולידו האוחז ברובה, שהגן על נוסעי הכרכרה מפני שודדי דרכים, אינדיאנים פרועים ושאר צרות. הכרכרה הפכה לרכב, המושכות הפכו להגה ורק המושב שליד הנהג שמר על זהותו המקורית – המקום של האיש עם הרובה, כלומר – shotgun.

לפעמים אנו מבקרים באחד מן המוסדות הקולינריים בעיירה הסמוכה לביתנו. מרבית המאכלים הם שילובים מופרכים של בצק, בשר, גבינה מותכת ופירות ים. עם רוטב. הרבה רוטב. עטופים, מצופים, מושרים, מטוגנים, מוקרמים. הם אפילו מטגנים מלפפונים חמוצים. לצערנו הרב התפתינו פעם אחת להזמין fried pickles רק בשביל לראות במה מדובר ומדוע חשב מי שחשב לטגן מלפפון חמוץ מן מחשבה מוזרה שכזו. התמכרנו בבת אחת. לילדים מוגש תפריט ילדים מסורתי עם ציור לצביעה בצדו השני וכוס קטנה עם צבעי שעווה. תפריטי הילדים זהים בכל מקום: המבורגר, נתחי עוף מטוגנים, מקרוני עם גבינה (שהיא בעצם לא גבינה אמיתית אלא אבקה בטעם צ׳דר שמוהלים בשמנת ומערבבים עם האיטריות המבושלות) או טוסט גבינה צהובה ואפשר גם לבחור תוספת: צ׳יפס, גזר גמדי או רסק תפוחים. הילדים מתענגים על המבורגר וצ׳יפס ועידו ואנוכי מחפשים בקפידה ובזהירות אחר מנה מעודנת באופן יחסי, כזו שתאפשר לנו לצעוד בכבוד בחזרה לרכב מבלי ליפול אפיים ארצה.

IMG_9312

באביב שעבר, הראשון לשהותנו כאן, לא נגעתי באדמה להוציא כמה פיסות עפר בסמוך לדלת המטבח ובשולי שביל הגישה שלא נבט בהן דבר. שם זרעתי זרעי ציניות, קוסמוס וחמניות שרכשתי במשתלה הסמוכה. בנוגע לשאר הגינה, המתנתי בסבלנות ובחנתי בקפידה כל ציץ ועשב שעלו מן האדמה בצפייה לפרחים זרים, מסתוריים ורבי הוד. במקום הפרחים המסתוריים ורבי ההוד פרחו פרחי ורוניקה, נזמית לופתת וכמות לא חוקית של סיגליות. בשולי הדשא גדלו עשבים גבוהים שנרא לי מבטיחים, ולכן הנחתי להם לגדול לגובה מטר ויותר עד שלבסוף הסתיימו בציצית פריחה זניחה ואפרורית למדי. באביב הזה אני נחרצת יותר במעשיי. עדרתי ולא חסתי על הסיגליות. קצצתי ענפי פטל סוררים ועקרתי שורשים מאורכים של שן הארי מתוך האדמה. זרעתי את הזרעים שאספתי בסתיו שעבר והוספתי עליהם זרעים שקיבלתי מגינתם של בעלי הבית שלנו, מיני זלזלת תרבותית, פרחי זכריני ופרחי בר למיניהם. כשאלך מכאן יום אחד יתפוגגו מאמציי כאילו לא היו בתוך עונה אחת בלבד. אמצע אפריל כעת והעצים עדיין רדומים למחצה. ניצנים ישנם, אך הם אינם ממהרים להיפתח לכדי עלים. בינתיים מתווספת חמימות וקרני השמש, החודרות מבעד לענפי העצים, מעירות את פרחי הבר הראשונים. בקרוב תכסה עלווה ירוקה סמיכה את הענפים והפרחים ידעכו בעלטה. כעת זוהי שעתם היפה: ביערות פורחים פרחים סגולים קטנים הנקראים בפשטות ובצדק spring beauty. בסמוך להם מבצבצים פרחי ה- bloodroot הלבנים. אחרי הפרחים יעלו העלים, גדולים ושסועים. בנוסף צמחו כרים תפוחים ומשמחים של נורית הלב החביבה עליי. כאן היא נחשבת למין פולש והציבור נקרא לעקור אותה מגינותיו, למרוט אותה לפיסות קטנות ולהשליך אותה הרחק. רשות שמורות הטבע האזורית נחרצת מאד ביחסה למינים פולשים ואינה מגלה כל חמלה. את החרדל הלבן, למשל, הם ממליצים לאכול עד תום בכדי שלא יזכה להזריע את עצמו. אבל אני מקדימה את המאוחר. עכשו, שירת האביב עודה רכה ומעודנת, נפתחת לאט ובנחישות מתוך עולם החורף הדועך.

IMG_9314

בחול המועד פסח ארזנו את מטלטלינו וביחד עם סבא דב וסבתא נורית נסענו לעמק שננדואה בוירג׳יניה. אף אחד לא באמת יודע מה פירוש השם ומדוע ניתן לעמק רחב הידיים ולהרים הסובבים אותו. יתכן שצ׳יף אינדיאני בשם זה סייע לג׳ורג׳ וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות והעביר מזון לכוחות הצבא שחנו בוואלי פורג׳ בחורף הקר של אלף שבע מאות שבעים ושש. השמועה מספרת שצ׳יף שננדואה אף הגדיל עשות ושלח אישה אינדיאנית שתלמד את החיילים כיצד לטחון ולאפות את זרעי התירס. לאות תודה והוקרה קרא ג׳ורג׳ וושינגטון לעמק הפורה והיפה שמעבר להרי הבלוּ רידג׳ בוירגיניה בשמו של הצ׳יף הנדיב. פירושה המילולי של המילה בשפת האינדיאנים ילידי המקום הוא: ״בתם היפה של הכוכבים״ ויש הסבורים ששם זה מתייחס לנהר רחב הידיים החוצה את העמק. בתם היפה של הכוכבים היא עמק גדול ויער בראשיתי. שדות העמק מוריקים והפסגות הסובבות אותם בוהקות בכחול עז. בתים מטים ליפול ופרות משוטטות הכתימו את הירק הבוהק ומולם, מעברו השני של הכביש, ניצבו בתי נופש מהודרים מוקפים גדרות אבן נמוכות. גשר מעל הנהר נשא מסילת ברזל מרופטת ורכבות חלפו עליה בקול שקשוק וצפירה ממושכת. מאחורי הבקתה בה התגוררנו ניצבה חווה מרובת גרוטאות ותרנגול קרא בה מדי בוקר. להיכן שלא הבטנו ראינו מרחבים. גדולים, פתוחים, פראיים. ההרים הכחולים והעמק שמו ללעג את ביקורנו המדוד ואת טיולינו הקצרים. יכולנו לנדוד פה במשך חודשים רבים ואפילו אפשר היה לפסוע לתוך היער ולא לצאת מתוכו במשך חיים שלמים.

IMG_9313

אתמול הוצאנו חוטם ורחרחנו שמיים אפורים ושמש חמימה. תיכף ומיד נסענו ליער וורוויק, במרחק עשר דקות נסיעה מביתנו. היער היה כולו שלנו ואנו טיילנו בו, גילינו כשלושה-ארבעה פרחי אביב וכמה שרכים צעירים ויצאנו, בקצהו השני של המסלול המעגלי, הישר לתוך גן המשחקים בסמוך למגרש החנייה הגדול. בעוד אני פסעתי הלוך וחזור מן האוטו אל גן השעשועים והבאתי מים למיקה, אוכל לילדיי וספר רישום לעצמי קשרה עלמה שיחה ערה עם האישה והילדה ששיחקו לגמרי לבדן בגן הגדול. בקלילות פצחה באנגלית קולחת, סיפרה אודות עצמה והתעניינה בבת שיחתה.
באוגוסט האחרון, בעקבות סירובנו העיקש לרכוש ינשופי לבד בעשרים וחמישה דולר הינשוף מדוכן בפסטיבל מקומי החלה עלמה לתפור בעצמה בובות מלבד צבעוני. במהלך החודשים האחרונים עסקה עלמה בתפירת הבובות, ולאחרונה, לאחר שתפרה בובות שונות ומשונות, גמלה בלבה ההחלטה להציע אותן למכירה ולהרוויח כסף משל עצמה. לאחר דיונים ממושכים החלטנו שהצעד הפשוט ביותר יהיה ליצור עבור עלמה אגף בחנות הציורים הוירטואלית שלי. וכך עשינו. כלומר עלמה עשתה. לאט ובזהירות צילמה את הבובות על רקע תפאורה שציירה בעצמה, העלתה את הבובות לחנות באינטרנט, העניקה שמות וכתבה מספר מילים אודות עצמה ואודות הבובות. אני הכנתי צהרים, קיפלתי כביסה, רחצתי כלים, ניגבתי ישבנים ואייתתי מילים באנגלית בקול רם לפי הצורך ובעיקר, ראיתי אותה גדלה לנגד עיניי, מנסה ומצליחה, מפלסת את דרכה היחודית, לפי יכולותיה ורצונותיה שלה.
בינתיים נמכרו שתי בובות והיום נסענו שתינו לסניף הדואר ושלחנו אותן, ארוזות בחבילות מהודרות, האחת לקצהו המרוחק של הכפר והשנייה, הפלא ופלא, לאירלנד. בצאתנו מסניף הדואר, שלפתי מן הארנק כמה שטרות ומניתי לתוך ידה של עלמה את הכסף שהרוויחה ממכירת פרי עמלה – לראשונה בחייה – ועלמה, בהתרגשות גדולה ומאופקת, קיפלה את השטרות והכניסה אותם בזהירות רבה לתיק הצד הקטן שלה.

 

מודעות פרסומת

1 Comment

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s