שמחה גדולה שוטפת אותנו עם בוא האביב הזה ביבשת הזו והוא לנו כזר עלי דפנה לגיבורי החורף הממושך. בכל יום אנחנו חוגגים ניצחונות קטנים: בקרים נטולי מעיל, צעיפים דקים או צוואר חשוף במקום צעיפי הצמר, כפות רגליים בכפכפים, דלתות פתוחות באור השמש והסקה דוממת עד רדת החשיכה.
ביום חמישי הוזמנו לטקס שיחרור הפרות בחווה סמוכה. מדי שנה, עם בוא האביב, מוציאים החוואים את הפרות מן הרפת בה התגוררו בחודשי החורף. הקץ לחציר היבש – העשבים חזרו לצמוח והפרות יוצאות שוב לרעות באחו. ״תבואו״, אמרה לנו הילה, מנהלת בית הקפה בו מתנדבת עלמה, ״זה מחזה נפלא, אתם פשוט מוכרחים לראות – הן ממש רוקדות מרוב שמחה.״ בשמונה בבוקר התכנסנו כולנו – ילדיי ואנוכי, תושבי הכפר השיקומי קמפהיל (שבשטחו שוכנת החווה) ועובדי החווה בסמוך לגדר העץ המקיפה את שדות המרעה. הגדר קושטה מבעוד מועד בנרקיסים, צבעונים וענפי עצים עמוסי פריחה. בשעה רבע לתשע נפתחו שערי הרפת והפרות יצאו אל האחו בשירה ובמחולות, בוטשות ברגליהן וגועות בכל פה. במשך דקות ארוכות רצו לצד אחד של המרעה, שבו על עקבותיהן בריצה קלה לצדו השני וחוזר חלילה. העגלים דילגו בחדווה, הנקבות נסו מפני השור וקולות רמים מלאו את חלל האויר, חלקם בקעו מגרונותיהן של הפרות וחלקם מגרונותיהם של לביא וטליה, שטיפסו בהתרגשות על גדר העץ וגעו בהתמדה ובנחישות, מבלי שאף פרה תטרח לזכות אותם ולו במבט. קהל הצופים ספק כפיים בחדווה, הניף מכשירים ניידים אל על ושחרר לחלל האויר קריאות כלליות מסוג: אהההה! ו-אווווווווו! למראה מחולות האביב של בנות הרפת.
האביב, כך נדמה, מטפס מן האדמה. ראשונים עולים הפרחים, אחריהם מנצים השיחים. העצים נמוכי הקומה פורחים פריחה טרום-עלוותית ועל העצים הבינוניים צצים עלים זעירים בזהרורי כתום, ירוק לימוני ואדום. ענפי העצים הגבוהים ביותר, ה-tulip tree, עודם עירומים לגמרי. גזעיהם עולים גבוה גבוה, ישרים ונטולי ענפים וצמרותיהם נפרשות בגובה של כמה עשרות מטרים. במחצית האביב יפרחו בפרחים דמויי צבעוני גדול ולבן, על שום כך הם מכונים עץ הצבעוני, והפרחים ינשרו אל האדמה ויתפרקו בחבטה. שם למעלה עדיין קר, אך האדמה כבר חמה ופוריה.
באפליקציות מזג האוויר בטלפון שלי רשומים כמה וכמה מקומות. ראשית, כמובן, גלנמור, כפר רחב ידיים שאיש מתושביו אינו יודע בדיוק היכן הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים ובכל מקרה יש לכך חשיבות מועטה בלבד, מכיון שהפרט המשמעותי ביותר בכתובת אינו מספר הבית, הרחוב או הישוב אלא המיקוד. בכל משרד וחנות נמדד ונרשם אדם במספרו, כרטיסו ומיקודו. מזג האויר משתנה במהירות ויום שהחל בגשם וערפילים יכול להפוך ליום שמש נפלא בשעות הצהרים וגם ההיפך הוא הנכון. אחרי גלנמור דרות בכפיפה אחת ניו יורק וירושלים ואחרון חביב, קיבוץ מעין ברוך. מדי פעם, כשקר ורטוב לי, אני מסתכלת במעין ברוך או בירושלים ובודקת כמה מעלות יש למקום וגם מגחכת למראה ציורי השמשות הקטנות והצהובות שעה אחר שעה אחר שעה, ללא שינוי ניכר.
כאן עולם אחר ובו אנו מקיצים מחורף נוקשה אל אביב מהוסס ועדין. כעת מתמלא העשב בסיגליות, פרחי שן הארי ופקעת מקומית חביבה הנקראת spring beauty. תחת עצי היער הסמוך לביתנו גילינו נרקיסי חצוצרה (כאן הם פרחי בר) וגם כמה חבורות של יקינטונים ורודים. גשם זרזיפי ספק ירד ספק ריחף בחוסר מעש בחלל האויר, כך במשך מרבית שעות היום. לבסוף, שעה אחת לפני שקיעתה נסוג מעטה העננים ויצאה השמש. תיכף ומיד זינקתי וניצבתי מולה בעיניים עצומות והאזנתי לשירת הציפורים ולקול נקישת המזמרה של רוב השכן, שיצא לקצוץ ענפים סוררים בסמוך לסוללת האבנים החוצצת בין גינתנו לזו שלו.
 BB2794E0-2904-4D24-9636-C9107910B8C5
גם בציורים זו עונת מעבר. הימים נאים ובהירים מכדי להסתגר בסטודיו אך לרוב קרים מכדי לשבת בחוץ ולצייר ממושכות. כמה פעמים כבר יצאתי עם הנייר, הפיגמנטים וצנצנת הטמפרה לגינה ועד שהתיישבתי והתמקמתי והכינותי לי מראש הגיע ענן גדול ורוח חזקה החלה לנשוב ואני נמלטתי בחזרה אל הסטודיו. הנוף, כך נדמה, מצוי בתנועה מתמדת של ניצנים וצבעים ואורות וצללים. מצאתי לי פתרון שמניח את דעתי: צבעי המים. אלו אינם מתגלגלים ברוח כשם שעושים לעיתים מכסי צנצנות הפיגמנטים ואפילו הצנצנות עצמן. הם קלים לנשיאה וניתן לארוז אותם במהירות במקרה של מטר אביב פתאומי או לחילופין להוסיף ולהעמיק במלאכת היצירה במקרה של שמש נדיבה במיוחד. בקלילותם הם מקלים גם עליי, מפשטים את הבנת השינוי המתחולל לנגד עיניי ועוזרים לי לחזור ולמצוא את השביל עליו פסעתי בטרם כוסה בסבך הרהורי החורף ונמוג מן העין.
 B45216F8-2082-42D7-9FD1-494C9183F71E
באחר צהרים נעים בגן המשחקים ביער וורוויק פגשנו את גייל ואת נכדתה. קשרנו שיחה אודות המקום ומעשינו בו ולבסוף התברר לשתינו כי נפגשנו בקיץ האחרון בפסטיבל מלאכות מסורתיות. אז לבשה גייל בגדים מסורתיים שתפרה בעצמה (בכפוף לתקנון הפסטיבל, כך סיפרה לי, חויבו המשתתפים לתפור את בגדיהם בעצמם וכל תפרי הבגד החיצוניים מוכרחים היו להיעשות ביד ולא במכונת תפירה) ושערה היה אסוף בשביס לבן. היא נראתה לי כאיכרה מכובדת מן המאה השמונה עשרה שכל חיה סובבים סביב חביצת חמאה וטווית חוטי צמר. מכיון שהפצרתי בה, נאותה והדגימה לנו כיצד טווים בגלגל הטוויה העתיק וגם נתנה לעלמה ולטליה לנסות את כוחן בסיבוב הגלגל ובמשיכת החוט. אלמלא שוחחנו אודות פסטיבלי האיזור וגילינו שנכחנו שתינו באותו הפסטיבל, לא הייתי מזהה אותה לעולם: כעת ישבה מולי במכנסי ג׳ינס וחולצת טריקו ושערה עשוי כסבך ראסטות ארוכות וכבדות, מראה נדיר עד מאד בשדות פנסילבניה.
את נכדתה היא מגדלת ביחד עם בתה. כאן נהוג לגדל את הילדים בחיק המשפחה עד הגיעם לגיל שש, בו ישלחו לגן, או עד גיל שבע, בו יתחילו ללמוד בכתה הראשונה. במידה והאם עובדת, במשרה מלאה או חלקית, נרתמים הסבא והסבתא לעזרה ושוהים עם הילדים, לעיתים במשך ימים שלמים. גייל, בתה של גייל וחברת משפחה ותיקה חילקו ביניהן את ימות השבוע וגייל, העובדת גם כאחות במרפאת ילדים, שוהה עם סיידי בימי שלישי וחמישי. כל כך נעמה לנו פגישתנו וחבל היה לנו להותיר את המשכיות הקשר ליד המקרה ולכן החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש בשנית. וכך היה.
* * *
אחר צהרים יפה. העננים נסוגו ושמש נעימה יצאה. ירדתי אל הגן, מצאתי לי פיסת שביל יבשה ומוצלת קמעה ופרשתי את חפציי. מיקה, כהרגלה, התיישבה בסמוך, בצפייה למרמיטה תועה או סנאי חסר אחריות. לאחר שהוצאתי מכחולים וצנצנות ונפעמתי למראה העשב הזוהר גיליתי ששכחתי את הצבע הירוק. כמובן שיכולתי לקום וללכת אל הסטודיו ולהביא את צנצנת הפיגמנט, אבל אני דווקא מחבבת טעויות כאלה. הן מושכות אותי מן הידוע ומאלצות אותי להתפתל ולחקור. וכך ישבתי ועירבבתי מיני כחולים ומיני צהובים עד שהגעתי לגוון שהשביע את רצוני.
53E127E5-75C8-428B-BCEF-1AFFAF691044
פעם, לפני שנים רבות, כשגרתי בקרית שמונה, יצאתי, כמנהגי מדי יום, לצייר ברחובות המשקיפים על רכס הרי נפתלי. הלכתי והלכתי ולבסוף התיישבתי באיזו קרן רחוב נידח, פניי אל הרכס. פתחתי את ארגז הכלים, הוצאתי את צנצנות הפיגמנטים ואז גיליתי ששכחתי את המכחולים. תיכף ומיד נזכרתי בדדי בן שאול, המורה שלי, שהשתוקק תמיד שיצא לו צבע מקצות הציפורניים, כל אצבע בגוון אחר, כדי שיוכל פשוט לצייר ללא מאמץ. טבלתי אצבע בתערובת הביצה והמים ואצבע אחרת בפיגמנט יבש והתחלתי לצייר. דווקא אז עצר לידי אחד מתושבי השכונה וכאילו לא די בכך שרעיון מעשה האמנות היה מפוקפק בעיניו מלכתחילה, כעת עמד ובהה בתדהמה באצבעותיי המוכתמות ובציור הפרוע, שלא היה ממין הציורים שגורמים לצופים לפלוט קריאות התלהבות. כך ניצב השכן והתבונן, חוכך בדעתו מה יעשה בתופעה שהוא עד לה: אישה צעירה, לא מקומית, לא נשואה לבן המקום, לא נשואה בכלל, לא סטודנטית במכללת תל חי, לא ברור למה הגיעה ומדוע היא נשארת ועוד יושבת על המדרכה ומציירת באצבעותיה בשכנוע עצמי עמוק. דבר מוזר שכזה!
* * *
לפני כמה ימים ביקרנו עידו ואני במסעדה יפנית מסורתית. ישבנו בסמוך לדלפק והבטנו באנשי הסושי שניצבו מעברו השני. בסקרנות גדולה עקבנו אחרי תנועותיהם המדויקות והמתואמות, כמו מחול שחוזר על עצמו שוב ושוב. פורס הדגים, מכדרר האורז, מוציא כלי הקרמיקה שהתאימו בצורה מושלמת לצבעי הדגים, מניח הסושי וזה המתבונן בנעשה, כמנצח על תזמורת בלתי נראית. כל פרט ופרט במחזה שנגלה לעינינו היה מתוזמן היטב, מאופק והרמוני להפליא. פרט אחד חרג, כמדומה, מכלל זה: ישבנו בקצה הדלפק ובסמוך לנו ישבו עוד שישה סועדים. בכל פעם שהוגש לנו סושי, קיבלו כל הסועדים את הסושי שלהם כשהוא מונח כך:
61D0DC31-696B-444B-B7FB-485950B295C4
ורק אני קיבלתי את הסושי שלי כשהוא מונח כך:
4D925B0E-71BA-4C9C-BDF2-8E18698F1911
ופעם אחת, כשסובבתי אותו כדי להתבונן בו מזוית אחרת, ניגש אליי אחד מאנשי הסושי ובעדינות אך בנחרצות סובב אותו בצלחתי בחזרה למצבו המקורי. אכן תעלומה. עידו ואני הפרחנו השערות שונות ומשונות באשר לפשר העניין ולבסוף שאלנו את המלצר שניצב בסמוך לדלפק. הוא חייך חיוך רחב, כמרוצה מתשומת לבנו ואמר, בפשטות: את שמאלית וכל שאר הסועדים ימניים.
כמה ימים לאחר מכן, מסוקרן מאותו אירוע מסורתי, מצא עידו סרט דוקומנטרי אודות אמן סושי יפני זקן וקפדן המסור לאמנות עשיית הסושי מאז היותו עלם צעיר. בשפה שצליליה זרים לי לגמרי דיבר אודות דרכו. מילותיו היו כמנגינה לתנועת היד החופנת את כדור האורז ופיסת הדג. למקרא התרגום הזדקפתי בהפתעה במקומי. במקום המילה ״סושי״ הנחתי בתוכי את המילה ״ציור״:
״כל מה שאני רוצה לעשות זה להכין סושי טוב יותר. אני עושה את אותו הדבר שוב ושוב, משתפר קצת ועוד קצת. תמיד ישנה כמיהה להשיג עוד. אני אוסיף ואטפס, אנסה להגיע לפסגה, אך אין איש יודע היכן הפסגה נמצאת.״
והרגשתי שהוא מדבר אותי.
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עונת המעבר: מן הפנים החוצה, מלמטה למעלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s