בלילות זורחות הגחליליות בעצי היער האפלים. מן האדמה ועד לצמרות הגבוהות הן מרצדות, כמו אורותיה הרחוקים של עיר או מטוס חולף. בימים נמשכים המים אל החמימות הרכה ומרחפים בחלל האויר.

בביקורי האחרון במוזיאון המטרופוליטן ניגשתי לראות את הציורים של טרנר. בפעם הקודמת היה החדר סגור למבקרים מפאת מחסור בשומרים. הפעם היה פתוח. טרנר וקונסטבל, השמש והצללים, ניצבו זה מול זה. בזו הפעם נסגרו למבקרים החדרים הסמוכים ובהם ציורי נוף של ציירים סקנדינביים. ״תמיד סוגרים אותם כשאין מספיק עובדים במשמרת״ אמר לי השומר, ״אבל הם לא מעיזים יותר לסגור את טרנר, כי המון אנשים באים ושואלים עליו. תנסי לבקש אישור מיוחד בקומת הכניסה, אולי יתנו לך״.

ניסיתי. הלכתי במסדרונות, ירדתי במדרגות וניגשתי אל דלפק המידע בכניסה וממנו אל דלפק האבטחה. תור מתמשך זחל מתחתית המדרגות הגדולות אל דלתות המוזיאון והמונים מלאו את אולם הכניסה. המאבטחים עבדו במהירות, בדקו תיקים וקראו קריאות זירוז רמות לניצבים בתור. היה יום חם מאד בניו יורק, אבל במוזיאון היה קריר ונעים. בסמוך לקיר ניצבה האחראית על צוות המאבטחים ועקבה אחר המתרחש. לבקשתי סירבה בחיוך מנומס. שבתי על עקבותיי ועליתי במדרגות. ללא מפה, שוטטתי נטולת כיוון בחדרים המרובים. לבסוף עצרתי מול ציור גדול וזהוב, חזיון נדיר בינות לאיקונות ולדיוקנאות המאופקים של אמנות אירופה בימי הביניים וראשית הרנסנס: הקוצרים, מאת ברויגל.

״הפלא והפלא! ציור נוף בין כל אלה״ אמרתי לעצמי והתיישבתי מולו על ספסל עץ במרכז החדר. בזכרוני היה החדר זעיר, על אף שבוודאי היה מרווח. אולי בשל מרחבי הציור, קטנו בזכרוני מימדי החדר עד שלא נותרו בו אלא הספסל, השומרת בפינת החדר, אישה צעירה שעמדה לימיני ואנוכי. כך ניצבנו דוממות והתבוננו.

לבסוף דיברתי אליה. ״ציור נפלא״ אמרתי והיא ענתה בפרץ מילים נלהב: ״כן, באמת נפלא. כשלמדתי תולדות האמנות זה היה הציור האהוב עליי וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו במציאות״. הוספנו להתבונן. השומרת, שהאזינה לשיחתנו הקצרה, ניגשה והסבה את תשומת לבנו לנער המנער את ענפי עץ האגס בצדו הימני של הציור. אחר כך נסוגה אל עמדתה בפינת החדר ואנו המשכנו להתבונן. ״את יודעת״ אמרתי לה, ״הקומפוזיציה בציור הזה מזכירה לי ציור אחר. את מכירה את מקור העולם של גוסטב קורבה?״ ״רגע, תני לי לחשוב״ אמרה בהיסוס ואז נפערו עיניה לרווחה: ״בודאי!” קראה בהפתעה. סיפרתי לה כיצד שדה החיטה והמעבר שבמרכזו נדמים בעיניי כאגן נשי שמעברו האחד שרוי העולם בשפע וברוגע ומעברו השני נולדים בני האנוש לעמל מתמשך, שנאמר – בזיעת אפיך תאכל לחם. והכנסייה אי שם מאחור, מוסתרת על ידי סבך עצים, כאילו אינה קשורה כלל לאמת הראשונית הזו. שוב הגיחה לצדנו השומרת וסיפרה לנו הפעם שהיה זה הציור האהוב ביותר על ברויגל עצמו והוא הוסיף, בנגיעה מעודנת ביותר, את טביעת אצבעו בצבע הרטוב. היכן? תהינו שתינו והשומרת הושיטה יד זהירה והצביעה אל המעבר המפריד בין העולמות, השביל במרכזו של שדה החיטה – בדיוק כאן.

״הציור הזה הוא פורץ דרך בכל כך הרבה מובנים״ הוסיפה ואמרה לנו השומרת. ״בואו אחרי ואראה לכם עוד ציור משמעותי. רבים לא מבינים״ הסבירה בעודה פוסעת נמרצות אל החדר הסמוך ואל זה שמעבר לו,  ואנו דוהרות בעקבותיה ומברכות על מזלנו הטוב, ״מדוע בחר האוצר הראשי לרכוש דווקא את הציור הזה״ אמרה ונעצרה בסמוך לציור על לוח עץ קטן ששוליו מתפוררים. ״הוא גם שילם בעבורו ארבעים וחמישה מליוני דולרים. אבל עזבו, זו סתם רכילות זולה. האמת היא שהציור הזה הוא ממבשרי השינוי התפיסתי שהוביל לרנסנס״. ״Game changer” אמרה זו שלידי והשומרת ענתה בנחרצות: ״בהחלט! לכאורה, עוד ציור ימי ביניימי של מריה וישו התינוק, עם הבעה נוקשה והילות זהב מסביב לראשים. אבל הנה כאן מניף ישו התינוק את ידו הקטנה ומשתעשע בקפלי הצעיף שמכסה את שערה של אמו וזו״ הודיעה בחגיגיות, ״הפעם הראשונה בתולדות האמנות שבה נעה תשומת הלב האמנותית מייצוג של האלוהי ומהעברת מסר דתי אל ההתבוננות בפרטי העולם הזה, בבני האדם ובמחוות האנושיות הקטנות״. הודינו לה מקרב הלב על הידע שחלקה איתנו. נפרדתי משכנתי להתבוננות בלחיצת יד נרגשת ואמרנו זו לזו את שמותינו. כעת ידעתי כי שמה הוא אבּי והמשכתי בדרכי.

שוטטתי בחדרים וחיפשתי ציור שמולו ארצה לעצור ולהרהר. לבסוף הגעתי לחדר ובו ציורים של תיאודור רוסו, צייר מן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. ראיתי ציור של שביל במעלה גבעה וענן גשם הטיל צל כבד על המדרון. במעלה הגבעה בקע אור השמש והאיר וצבע את חציו העליון של המדרון בצבעים בוהקים. במרכז הקיר תלוי היה ציור אפל של יער בחורף בשעת שקיעת החמה (כאן צילום, אבל כל כך לא מייצג כמה גדול ומופלא הציור הזה). הציור אינו גמור שכן תיאודור רוסו נפטר לפני שהספיק לסיימו. ובכל זאת, כבר עולה מתוכו האפלולית רבת ההוד של היער העתיק. במרכז הציור, שתי דמויות קטנות פוסעות ביער העצום, בודאי ממהרות לביתן לפני רדת החשיכה. ידעתי מה ראה ביער ומה חש בשקיעה החורפית, כשהשמש הקרה עיטרה בזוהר אדמדם את צלליות הגזעים והענפים, כמו סבך אותיות דיו במגילת שמי הערב.

ובינתיים, הזמן.

בתודעתי, התפצל הזמן לשני נהרות. האחד, הזמן שכאן, זורם במתינות. הכל שונה ולעיתים משונה. העונות נמתחות על פני החודשים כאילו מסבירות את עצמן להבנתי האיטית. השני הרחק במזרח, נהר עתיק מאורעות שהותרתי מאחוריי ובו נצרפת היסטוריה אחרת, כזו שאין לי בה גוף. ממרחקים אני יודעת אודות אלה שבאו אל העולם ואלה שנפרדו ממנו והם מנקדים לי סיפור שאיני נוטלת בו חלק, או שמא נוטלת בו חלק בעצם היעדרי.

AB27483C-537D-4B84-A660-C86A394F7C5A

בסוף השבוע הראשון של חודש יוני יצאנו, בשעה טובה, לקמפינג הראשון באביב הנוכחי ביחד עם מארי ומשפחתה. עוד בשלהי מרס, לאחר דפדוף מהיר אך חד אבחנה בספר ״אתרי מחנאות בפנסילבניה״, בחרנו מארי ואנוכי באתר מחנאות שנכתב כי יש בו נחל, יער ובדידות מזהרת. אלא שחודש מאי היה גשום וקר בימים ובלילות ואנו דחינו את תוכניותנו לסוף השבוע הראשון של חודש יוני והתפללנו לאל היובש. על אף התחזית הגשומה יצאנו לדרך ולשמחתנו הרבה התפוגגו לחלוטין ענני הגשם עם הגיענו ל- Fowlers hollow ביערות מרכז פנסילבניה. הקמנו בניחותא צמד אוהלים על גדת הנחל ולא משנו מהם במשך שתי יממות תמימות. הילדים אספו סרטני נהרות בכוסות פלסטיק ולבסוף שיחררו אותם, בנו סכר מחלוקי המקום וטיילו במעלה ובמורד הנחל הרדוד. אנו ההורים עשינו מעט מאד. בעיקר השתדלנו לא לעשות כלום אלא אם נתבקשנו לעשות משהו. את זמננו הנעמנו בשיחות אודות עניינים ברומו של עולם, מרדף אחר צאצאים (מארי), בחינת רמתן של מבשלות הבירה בפנסילבניה (עידו ודן) רישום נוף וזיהוי צמחי בר מתוך כוונה להעתיק אותם לגינתנו (אני) והכנת אוכל לפי דרישה. ״תגיד לי, שאלתי את דן בעודנו שותים את כוס הקפה הרביעית ומתקינים את ארוחת הבוקר השנייה, ״למה האוכל האמריקאי ככה, כזה…״ ״לא טעים?״ שאל דן. ״לא בדיוק״ נזהרתי בדבריי, ״רק שהכל טובל ברוטב, מכוסה בגבינה, עשוי בחמאה, שוחה בשמנת, שכבות על גבי שכבות״ ״מזון ניחומים״ אמר דן, ״ואני אסביר לך למה: לאורך ההיסטוריה של האומה האמריקאית, אוכל ביתי בארצות הברית היה בעיקר מזון משומר ומיובש. את גידולי הקיץ והסתיו שימרו כך שיספיקו לחודשי החורף והאביב. הנשים הכינו בעצמן את קופסאות השימורים, הריבות, החמוצים והמיובשים. זאת הייתה עבודה מפרכת. בשנות החמישים, כשהתחיל כל העניין עם התנועה לשחרור האישה, הפסיקו הנשים לעמוד במטבח ויצאו לעבוד. בסופרמרקטים התחילו אז למכור אוכל ביתי, כלומר מזון מיובש וקופסאות שימורים. אלו וגם אלו היו לא טעימים בכלל. תמיד מתוק מדי, מלוח מדי או סתם תפל. אצלנו, כשאנשים חושבים על אוכל ביתי, הם לא חושבים לבשל אותו בעצמם, כי אף פעם לא הייתה להם סבתא או אמא שעשתה את זה. גם סבתא שלי הכינה הכל מקופסאות שימורים.״ ״להתארח אצלה לסעודת חג המולד זה נורא, פשוט נורא״ הוסיפה מארי מהצד. ״וההתפתחות של כל זה״, המשיך דן בעודו מהנהן בהסכמה לדבריה של מארי, ״היא שיצרני מזון מוכן משתדלים לפתות את הקונים בדבר שחסר להם הכי הרבה – טעם. עוד תבלינים, עוד גבינה ועוד בשר ושוב גבינה וגם רוטב שמנת, הכל ביחד, כדי שירגיש כמו הבישול הביתי שמעולם לא היה להם.״

בלילה האחרון לשהותנו התקבצו עננים כבדים והמטירו גשם על היער ואנו ראינו בכך מזל גדול ובירכנו את שני ימי המחנה, זה השמשי וזה האפרפר, בהם התעטפנו באורה הרך של שמש האביב.

69E349ED-1F64-4CB8-9788-F5A51402E74C

האביב, מטבעו, מתקדם כאן בעצלתיים. הימים ימי ראשית חודש יוני והפרחים שזרעתי ברחבי הגינה נבטו אך עדיין לא פרחו. מכיון שהאביב קריר והקיץ קצר, מזדרזים חובבי הגינון וזורעים, מבעוד מועד, את פרחיהם וירקותיהם בתוך ביתם כבר במחצית החורף. וכך, בחודש מאי, כשנובטים הזרעים שנפלו לאדמה בקיץ שעבר, מגיחים חובבי הגינון מן הבתים אל הגינות כשבידיהם שתילים גדולים על סף פריחה וטומנים אותם באדמת הגינה. בכך הם קונים לעצמם שבועות נוספים של פריחה יקרת ערך ויבול למאכל.

בבוקר יום שישי יצאנו לטייל עם מורן והילדים באחוזת Chanticleer שבה גן מפואר ורחב ידיים, שופע פרחים, עצים ופינות חמד. בעוד עיני האחת התענגה על יופיין של ערוגות הפרחים, נדדה עיני השנייה בחיפוש אחר זרעים ועל אף שהפריחה עודה בשיאה בכל זאת יצאתי עם שלל נאה של כמה זרעי פרג ואקווילגיה ארוזים בקפידה בריבועי נייר טואלט. ליד ברז השתייה באחד השבילים הסבה עוברת אורח את תשומת לבם של הילדים לכך שהסלע בסמוך לברזייה מפוסל כראשו של אדם הנם את שנתו. לאחר מכן פנתה אליי ושאלה אותנו האם אנו מדברים עברית. משהשבתי בחיוב שאלה מהיכן אנחנו בישראל ואני עניתי: ״מהגליל העליון״. ״גרתי שם״ סיפרה בגאווה, ״בקרית שמונה״. ״באמת?״ התפלאתי, ״אנחנו ממעיין ברוך״. ״מה״? קראה בהפתעה, ״גם אני! התנדבתי שם ב-1969 וחזרתי לביקור ב-1972, הפעם עם בעלי. אני רציתי לעשות עלייה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על כך״. לבסוף ספרה לי כי שמה היה אז קרן קוניג. בשמות מן הקיבוץ לא הצליחה להיזכר. נפרדנו בברכת ״איזה עולם קטן״ והמשכנו, היא במעלה ואנו במורד השביל.

בניו יורק טיילנו עם ורד וגבי, חברינו הטובים מקיבוץ מעיין ברוך שהם לנו כמשפחה שנייה. טליה ועלמה הביאו עמן תיקי צד קטנים ובהם כמה דולרים וחופן מטבעות, למקרה שירצו לקנות לעצמן דבר מה. אלא שרחמיהן נכמרו על חסרי הבית והן פסעו במעלה השדרה השביעית וחילקו את כספן לנזקקים. בקול צלצול שמטו מטבעות לקופסאות פח שנצבו בסמוך לקבצנים. אלו נמו את שנתם בהמולת העיר, מכורבלים בסמרטוטים בקרנות רחוב שהדיפו ניחוח עז של שתן.

C5BB4229-B796-4794-A5E7-38244D6605D3

לפני שנפרדנו עצרנו להצטלם בסמוך לפסל גדול בדמות ארנב. ממנו המשכנו אל מעבר החצייה הקרוב ורגע לפני שחצינו את הכביש קראה טליה בבהלה: ״התיק שלי! הוא לא כאן!״ בצעדים נמרצים חזר עידו אל הפסל ולאחר כמה שניות שב ובידו התיק ובתוך התיק הארנק המנומר עם הרוכסן. אך פרט לארנק לא נותר בתיק דבר וגם הארנק עצמו היה ריק לגמרי. טליה פרצה בבכי עז של תדהמה מהולה בעלבון ובצער – לא על המטבעות שנלקחו ממנה – שכן הניחה שאולי היה מישהו רעב עד כדי כך שלקח את כספה לקנות בו אוכל – אלא על הצמיד החדש שנתנה לה ורד במתנה. היא, טליה, חששה שמא יקרע הצמיד ויאבד ולכן הסירה אותו מזרועה והניחה אותו בתיק. עוד הניחה בתיק מחזיק מפתחות חדש לגמרי שקיבל לביא במתנה וגם הוא נעלם כלא היה. את זאת לא יכלה להבין, מדוע ירצה מישהו לגנוב צמיד ומחזיק מפתחות. לבסוף, לאחר שבחנה הסברים שונים, נחה דעתה והיא סברה שלגנב האלמוני יש מישהי, ילדה או נכדה, שמחמת עוניו מעולם לא הביא לה מתנה וכעת, התעודדה טליה ממחשבותיה, יוכל לשמח את זו היקרה ללבו.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הקוצרים, האביב ונהרות הזמן

  1. הי אהובה כמה יפים הציורים והתיאורים, מקווה שאצלכם הכל כשורה.מתגעגעים עד אין כץ נשיקות וחיבוקים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s