לפני שנים רבות, בטרם היות האינטרנט, היה לי חלום: רציתי להיות ציירת הכפר. דמיינתי את הזמן ואת המרחב ליצור ולהתפתח מציור אחד למשנהו. הקהילה סביבי, כך קיוויתי, תהיה עדה לתהליך היצירתי, תשאב ממנו השראה ותהנה מפירות עמלי. חברי וחברות הקהילה יוכלו בפשטות לבחור ולקבל את הציורים שנגעו בלבם. דמיינתי את ציוריי על קירות, דלפקים, מדפי ספרים ושידות. ציורים אחרים יהיו מתנות יקרות ערך למישהו אהוב. מי יודע? החיים הם מסע. ופלא.
במשך זמן מה פסעתי בנתיב המקובל. סיימתי את בצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב בירושלים, הצגתי בגלריה תל אביבית ובמוזיאון מקומי ואף זכיתי ששניים מציוריי יצטרפו לאוסף המוזיאון. מכרתי ציורים רבים לאוהבי אמנות ואספנים בארץ ובעולם. אבל זה לא הרגיש כמו החלום שלי. רציתי שהציורים שלי יהיו בידי אוהבי אמנות באשר הם – אלו שרוכשים אמנות בגלריות ואלו שלא. רציתי לגעת באמצעות היצירה שלי. בפשטות אפשר לומר שרציתי לחבר בין ציורים לאנשים, להפגיש את האנשים עם הציורים שיעוררו בהם מחשבות, חלומות והשראה. לאחר זמן לא רב ירדתי מדרך המלך והתחלתי לפסוע בדרך חדשה, כזו שטרם פסעו בה.
דדי בן שאול, מורי היקר והאהוב, נהג לומר שהדבר הקל ביותר לעשות הוא – לא ליצור. חיי היומיום, אמר, הינם זרם חזק וסוחף. נדרש מאמץ, מאמץ מכוון, בכדי לקבע את התשוקה ולהפוך אותה להרגל. משעשית זאת, יש להמשיך ולהפוך את ההרגל לטבע שני. במשך שני העשורים האחרונים עשיתי זאת בדיוק – אחזתי בתשוקה ועיצבתי אותה כטבע.
כל ציור שאני מציירת הוא ייחודי ודק אבחנה כשם שהוא חופשי ומלא הבעה. אני מציירת מדי יום: לעיתים אני יוצאת אל העולם עם צבעי טמפרה שהכנתי בעצמי וגליונות נייר עבים. אני מוצאת מקום מוצל לשבת בו ומציירת את הסובב אותי. בימים סוערים אני נסוגה אל הסטודיו ונסחפת על גלי הדמיון והזכרונות. כשאני בדרכים, תמיד יש עמי בתיק ספר רישום, עט שחור וטושים צבעוניים. אני חושבת ומרגישה ציור. לעיתים אני חולמת על ציורים שטרם ציירתי ומשתדלת כמיטב יכולתי להעניק להם חיים גם בעולם הזה. כל יום הוא אתגר חדש. אין שני ימים זהים ואין שני ציורים זהים.
כעת, כשיש באפשרותי לפרוץ מעבר לגבולות הגיאוגרפיים, אני מחפשת את אנשי הכפר שלי. יתכן שאיננו חולקים את אותה הארץ, אך אנו חולקים את אותה האהבה – אהבה לחיים מלאי השראה, אור, צבע וצורה.
אני מאמינה בכל לבי שאמנות מקורית ראוייה לקהל קשוב. מקומה אינו בכספות ובמחסנים. לכן אני כאן, פונה אליכם ומזמינה אתכם להצטרף לכפר שלי. אני אוהבת את מה שאני עושה ומבקשת להרחיב את מעגל ההשראה. אני יודעת שהחיבור הזה ישפיע עליי ועליכם בדרכים שלא אתם ולא אני יכולים לדמיין. חוסר הידיעה הזה מרומם את רוחי – אני מדמיינת רשת גדולה וסבוכה של יצירתיות שראשיתה בצעד קטן שלנו – אחד לקראת השני.
* * *
המילים שקראתם כעת נכתבו במקור באנגלית. זהו תרגום חופשי במידת מה אך נאמן למקור, שפורסם בקישור הבא:
https://www.patreon.com/Shirleykanyon
את התרגום עשיתי עבור מי מחבריי שמתקשה לקרוא באנגלית. בקישור תמצאו פלטפורמה חדשה ומסקרנת שמאפשרת לי לצקת את מלאכת היצירה לתוך החיים האלה באופן שעולה בקנה אחד עם חלומותיי המדויקים ביותר. אשמח, ממש ממש אשמח, אם תצטרפו אליי. מי שלא לגמרי מבין מה קורה כאן (כלומר שם, בקישור) מוזמן לפנות אליי. כל שאלה מלמדת אותי לדייק בדבריי. שזה טוב.
ביום שלאחר פרסום מילים אלו נודע לי אודות מותו של דדי בן שאול. בעולמי שלי, מרובה הסמלים והמשמעויות, הייתה לסמיכות המאורעות משמעות גדולה ויקרה ללבי.
4F00D3C5-3E95-4CA5-8962-E3BB9EBA589A
את שרון פגשתי בכיכר הטיימס בניו יורק. היא הגיעה לבקר את אחיה בניו ג׳רסי ואני הגעתי באוטובוס מפאתי פילדלפיה. בקלות איתרה אותי בקרב ההמון הסואן בזכות רעמת התלתלים שעל ראשי. על אף שלא נפגשנו מזה כשנה ומחצה, אפפה אותנו מיד תחושה נינוחה, כאילו זה עתה יצאתי מביתה שבקיבוץ להבות הבשן לאחר ששתיתי עימה קפה, התפעלתי מהנימפיאות בבריכת הדגים ונזפתי בה על כך שעדיין לא נטעה את עצי הפרי שאני חוזרת ומפצירה בה לנטוע מזה כעשור. את מקצבנו הכתיב כאב עז ברגלה של שרון, שלא הסכים לה ללכת מהר, או הרבה, או בחוסר תשומת לב. הוא, הכאב, היה לנו כמורה עקשן וקפדן שעינו פקוחה תמיד. יחדיו הלכנו במתינות, לגמנו קפה בניחותא, פסענו בזהירות ולבסוף הגענו אל מוזיאון המטרופוליטן הקריר, רחב הידיים ומרובה הספסלים. שוטטנו להנאתנו ומדי פעם שרון הייתה אומרת שעכשו די וכמו במשחק כסאות מוסיקליים היינו מתיישבות על ספסל קרוב. ככה יצא שעצרנו לעיתים מול ציורים שלא הייתי עוצרת מולם באופן טבעי וגם זו לטובה, כי בכל אופן התבוננתי ולמדתי את מה שלמדתי. פעם אחת התמזל מזלי ועצרנו מול ציור של בונאר. מיד חשתי צורך עז להסביר לשרון אודות נפלאותיו (״אה! עכשו אני מבינה למה קראת לחתול שלך בונאר!״ קראה שרון בחדווה) ודיברתי במילים את מה שראיתי: על הקנבס החשוף רשם את האור בצהוב ובכתום. כתמים חופשיים, מרצדים ונפלאים. כמו האור. על גבי כתמי הצהוב והכתום הוסיף ויצר את תמונת המציאות, בתוכה נבלע האור וממנה הוא חוזר וקורן אל הצופה. לכל פרט בציור העניק בונאר משמעות צבעונית, ייחודית ומלאת חיים. זה יפה עד כאב ונפתח אל הלב ככל שמתקרבים אל הבד. מבעד לכתמי הצבע זורח האור הראשוני.
F133B19E-1570-424F-97E1-7C696684C1A0
עם מותו של דדי בן שאול עזבה את העולם דמות המורה ששכנה בתוכי בעשרים השנים האחרונות. לאושרי הרב מירי אלון, מורתי למחול, עודה מחוללת על האדמה הזו. כולי תקווה שתמשיך לעשות כן במשך שנים רבות. זכיתי לשני מורים בחיים האלה ועל כך אני אסירת תודה.
את שניהם פגשתי לפני כעשרים שנים, במהלך תקופה קצרה שהתוותה במהירות ובעוצמה את הנתיב בו אני פוסעת כיום. את שניהם תיכף ומיד לא חיבבתי בכלל וזוהי דרכי, שאת האנשים המשמעותיים בחיי אני קודם כל לא אוהבת ואז נקשרת אליהם בעבותות של עומק ומשמעות. את דדי פגשתי לראשונה בבצלאל בשיעור ליטוגרפיה (הדפס אבן). נדמה לי שהיום כבר נבנתה בי הסבלנות הדרושה למלאכת הדפס האבן, אבל בראשית שנות העשרים לחיי לא היה בי אורך רוח כלל וכלל ובודאי שלא היכולת להתקדם צעד אחר צעד לקראת מטרה. צלחתי את הקורס באופן בינוני ולא רציתי לראות יותר את דדי לעולם. קצה נפשי בחדוות ההדפס וחדוות היצירה שקרנו ממנו תדיר. שנה לאחר מכן, בעודי מחפשת שיעור ציור ראוי לשמו, הפצירו בי אפרת ורונית חברותיי לכיתה להצטרף לשיעור הציור של דדי שהתקיים אחת לשבוע, בימי חמישי בבוקר. מכיון שלא פסקו להלל ולשבח ושום שיעור ציור סביר אחר לא נראה באופק, נרשמתי – נדמה לי שקראו לשיעור ״מבוא לחומרים״ או משהו כזה.
מדי יום חמישי התייצבתי בכיתה כחצי שעה לפני תחילת השיעור. לא הייתי לבדי. הכנתי את הנייר, מילאתי את צנצנות הפיגמנטים, הצבתי את כן הציור במקומו, עליתי להביא כוס קפה מהקפיטריה וירדתי בחזרה לכיתה. בכל שיעור היה דדי מתווה לנו ״פרטיטורות״, ככה הוא קרא להן, הוראות ציור טכניות שמטרתן הייתה להסיט הצידה את מסכי הספק, הביקורת והדיעה ולאפשר לכתב היד הציורי של כל אחד ואחת מאיתנו לנבוע מתוכנו ללא הפרעה. כך ציירנו במשך כשלוש שעות. לקראת סוף השיעור היה שולח את האסיסטנט להביא ספר מן הספריה ומראה לנו דוגמא של צייר שצייר באותה הפרטיטורה. כך במשך שנתיים. אותו היום, אותה השעה, אותה הדוגמנית – ויטה היפה והחכמה, שנדמה לי שאף היא אינה עוד בין החיים. מעולם לא איחרתי לשיעור או נעדרתי מאחד. לא אגזים אם אומר שהיה זה השיעור החשוב והמעמיק ביותר בכל ארבע שנות לימודיי בבצלאל. הייתה זו קרן אור של הפנמה, סקרנות ורוח חקירה ציורית באפלה קונספטואלית סבוכה.
ביומי האחרון בבצלאל ארזתי את תכולת הסטודיו ודחסתי הכל לאוטו הקטן של יאיר, שהיה אז חברי הטוב. כשירדנו מהר הצופים צעקתי צעקות שמחה מבעד לחלון האוטו. הרגשתי שיצאתי לחופשי. וגם הרגשתי, שאיני יודעת כלל לצייר ורק עכשו נפתחת הדרך ואני רוצה לפסוע בה בעודי מתבוננת בעולם ומציירת את שעיניי רואות. בעקבות המלצתו של דדי רכשתי ממחסנאי בצלאל את ספרו של פסח סלבוסקי ״ההשראה החוזרת לתיקונה״ (בהוצאת בצלאל, עלה בזמנו עשרה שקלים בלבד. אוצר סמוי). איחסנתי את מטלטליי בבית הוריי ונסעתי לדנמרק. בדנמרק הקרה והאפרורית עשיתי מדי יום ביומו תרגיל אחד מתוך הספר עד שסיימתי את כל התרגילים ועימם נסתיימה גם שהותי וחזרתי לירושלים. שוב חברתי לדדי וליוויתי אותו כשיצא לצייר בגן העצמאות. אחרי זה היינו שותים בירה בטעמון או בקפה של עובד, במעלה רחוב המלך ג׳ורג׳, ליד חנות החגורות. כשנה לאחר שהעתיק את מקום מגוריו ויצירתו לגליל התחתון, עברנו עידו ואנוכי לגליל העליון. לשמחתי הפרידה בינינו שעת נסיעה אחת בלבד. החיים התפתחו והסתעפו, השנים חלפו ובתוכן מצאנו לעצמנו סדקים לשוב ולהיפגש.
לכתו, במפתיע, לא הותיר בי חלל. אדרבא, נדמה שעם עזיבתו את עולם החומר התחזקה דמותו הרוחנית בתוכי. כך שלא אבד דבר, אלא רק עבר. אהוד בנאי שר פעם: אני שוקע כאן, אבל זורח במקום אחר.
אני כותבת את כל זאת על גדות נהר הסקוּלקיל בפנסילבניה. יום קיץ של שמיים כחולים ועננים רכים. הנהר זורם בעצלתיים ועל גדותיו פורחות אכינציאות, רודבקיות וחמניות בר. העצים הגדולים סוככים על המים וצובעים אותם בצללים של ירוק זהוב.
יפה הוא הנהר ויפה היא תנועתם של החיים האלה.
8350BAA0-31BF-44A4-929C-74C0E8FF611F
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הרהורי נהר

  1. אהבתי והתרגשתי לקרוא מה שכתבת אני יודעת כמה משמעותי היה עבוריך איש יקר זה יהייה זכרו ברוך באהבה ענקית ורד לב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s