בתשע בערב הגיע הדב למחנה. כל הילדים נרדמו ורק אלי ובּרוּק, בנותיהן של מארי ודן, שנחלו הצלחה מרובה והרדימו את אמן שניסתה להרדים אותן, רק הן נותרו ערות וחמקו מן האוהל באפלה מבלי שאנו, הסמוכים למדורה, נבחין בלכתן. בשל כך היו הן הראשונות שפגשו בשומרי הפארק. קלנועית הפארק, שבמהלך היום יש בה מגרפות, שקיות אשפה, ארגז כלים וכן הלאה, נשאה עתה שני שומרים שהבעת פניהם אמרה דאגה מחד והתרגשות גדולה מאידך: סוף סוף, גם דובים וגם יער! עתה דהרו בשביל האספלט והזהירו את יושבי האוהלים: דב גדול, כך אמרו, עלה ובא מן הדרום בעקבות מזונם של בני האדם. לעת עתה הוא מצוי בקצהו המרוחק של המחנה, אך מוטב לנו שנמהר, נאסוף את מזוננו ונאחסן אותו, לא בצידנית מתחת לשולחן וחס וחלילה לא באוהל, אלא בתוך מכוניותינו. ואם הדב מתקרב, הוסיפו השומרים, פשוט תעשו רעש. משום כך הלך עידו לישון כשקערת נירוסטה וכף למראשותיו, על אף שהעיר לו דן שבמידה ויתעורר מרחשי דב בסמוך לו, כנראה שכבר יהיה מאוחר מדי לקרקש בקערה.
לבשורה אודות הדב היה כוח מכנס: אלי ובּרוּק שבו מיד אל האוהל ולא יצאו ממנו עד לבוקר המחרת. אנו המשכנו לשבת מול המדורה ושתינו מיני משקאות שאסורים לשתייה בפארקים הלאומיים. לכן שתינו אותם בחשאי, בעודנו מתחזים ללוגמי כוסות מים ואוחזי ספלי תה. מחמת השתייה ועם עליית מפלס האדרנלין (מחמת הדב) נחה עלינו הרוח ופצחנו בסיפורי גבורה אודות החיים בקיבוץ מעין ברוך, המצב בגבול הצפון, כיתת הכוננות המוכנה לפעולה בכל עת וכמיהתם של אחדים מותיקי הישוב לשוב ולקבל לידיהם נשקים חצי אוטומטיים למטרות הגנה עצמית וחיסול חשבונות. הלילה עבר בשלום. השמועה אמרה שהדב נעצר בסמוך לצידנית מזדמנת וכילה בה את רעבונו. אלינו לא הגיע, אך כמה מן המשפחות הנופשות בסמוך לנו ארזו את חפציהם בבהלה ונטשו את המקום למשך הלילה.
CFD1F567-A06D-4265-8409-F4D79A74FAA6
בעת ביקור משפחתי בראשית חודש אוגוסט הזדמן לי ולגיסי היקר לנהל שיחה מלב אל לב. עידו נסע עם אחותו ועם הצאצאים הבוגרים למסע רכש בחנויות המחוז ואילו גיסי ואנוכי הופקדנו על שלומם ורווחתם של הצאצאים הצעירים. בצעד חינוכי קיבצנו אותם מול המסך המרצד ויצאנו לשתות כוס קפה בגינה.
ישבנו נינוחים בינות לפרחים באור אחר צהרים נעים ורך. סיפרתי לגיסי אודות הבלוג הזה והרהרתי בקול רם שאולי היה נהנה לקרוא אותו. אבל גיסי הוא אדם ממולח ודק אבחנה ולא בקלות יתפתה לטקסטים מזדמנים. ״תגידי״, שאל בחשדנות, ״את כותבת לעניין או שאת חופרת?״ “מה נראה לך” נזעקתי להגן על שמי הטוב, ״ברור שאני חופרת! ככה אתה מכיר אותי?״ ״רגע, רגע״ התפתל גיסי בהתנסחות מחודשת, ״תגדירי חופרת. על מזג האויר את כותבת?״ ״אלא מה?״ עניתי. ״שורה-שתיים או יותר?״ שאל גיסי. ״לפחות שלושה פוסטים לכל סוג של מזג אויר״, עניתי בכובד ראש ובנחרצות, ״הלא אין כאן מחסור במזג אויר״.
דן, בעלה של מארי, שחי כאן את מרבית שנותיו, אומר שמעולם לא היה קיץ גשום כל כך.
להוציא שבוע אחד ביולי, שמהלכו זרחה השמש במשך שלושה או ארבעה ימים, היה הקיץ רצוּף גשמים וסופות רעמים. בעקבות הגשמים העזים שירדו בראשית החודש גאה הנחל הזורם בצידו השני של הרחוב, הציף את מדשאות בתי השכנים וסחף עמו את גשר האבן הקטן שחיבר את הרחוב שלנו לרחוב פוֹנט הסמוך. במשך ארבעת השבועות האחרונים, בשמש ובגשם, עמלה חבורת טרקטורים על פינוי פסולת האבנים ושברי צינורות המתכת. בימים האחרונים יצקו גשר חדש ונאה והיום, לראשונה מזה חודש, נפתח הכביש לתנועה.
הנה מגיע הקיץ אל סופו. את ההקלה שחשים מכרינו בארץ הקודש מחליפה במחוזותינו תחושת בעתה קלה. עלים צהובים נושרים מעצי אגוז המלך (שפירותיו מרים ורק הסנאים מלקטים אותם) ועצי הדוגווד עטו גוון נחושתי. עדיין חם מספיק כדי לטבול ואנחנו ממהרים – עוד פעם נחל ועוד קצת אגם – מהר מהר לפני שייגמר ויגיע הקור הגדול.
2AEF2FCC-DA61-4A98-8755-EC3EF29DC0D7
בחנות דפוס סמוכה הדפסתי לי כמה כרטיסי ביקור. כאן כרטיסי ביקור הם עניין רציני, וכמותם גם מכתבים, הזמנות, אגרות ברכה לחג ועוד כהנה וכהנה מוצרי נייר. לאחר שמילאתי את טופס ההזמנה אמר לי ניק מנהל החנות בעודו מצביע על השורה התחתונה בדף הזמנה: ״Put your John Hancock here״. ״סליחה?״ שאלתי בבלבול. ״פשוט תחתמי״, אמר. בבית סיפרתי לעידו על הביטוי המוזר. בדקנו וגילינו שג׳ון האנקוק היה הראשון שחתם על מגילת העצמאות של ארצות הברית. כדי להכעיס את הבריטים (כך סיפר לי ניק כשהגעתי למחרת לאסוף את הכרטיסים), חתם במתכוון באותיות מוגזמות בגודלן. בשעת לילה מאוחרת, ליד שולחן המטבח, הגה עידו את המקבילה העברית לביטוי המשובח. ״תביא אותה בבן גוריון״, קרא בחדווה וטפח בכפו על השולחן, שבע רצון משנינותו. כולי תקווה שהחידוש הלשוני ינחל הצלחה בקרב מחתימי עמנו.
בסוף השבוע האחרון, ה-Labor day, שהוא יום חופש המשתרע על פני שלושה ימים תמימים ומסמל, עם הגיעו, את סוף עונת הרחצה, עסקנו כולנו בקרצוף הבית לקראת הגעתם הצפויה של סבא וסבתא לבית קניון. עידו צחצח את האוטו ועל הילדים הוחל איסור חמור ובלתי מוגבל בזמן לפזר פירורים על המושבים, למרוח בוץ על השטיחונים או לנשום אדים על החלונות. אני ניקיתי את המבואה, הלא היא ה-mud room, ולא הותרתי בה שום בוץ. בנוסף ניקינו חלונות ומסילותיהם, דלתות וידיותיהן, פנלים, מקלחות ושירותים. פינינו עכבישים ללא אישור שהייה וקורים ללא היתר טוויה, השלכנו צעצועים חסרי גפיים ונטולי גלגלים ומילאנו היטב את פח האשפה, שבדרך כלל מונחות בו שתיים-שלוש שקיות ריקות למחצה ותו לא.
את הצרעות שהתנחלו בשלהי האביב מחוץ לדלת המרתף הותרנו במקומן. איכשהו, בין אורחים לאורחים, פספסנו את הרגע המתאים. כשגילינו אותן, כבר הספיקו לבנות קן יפה מאד בצורה ובגודל של אשכולית. הצרעות, כך למדנו, אוספות עץ שנרקב ביער, לועסות אותו היטב ובונות באמצעות העיסה כדור חלול המגן על הביצים שמטילה המלכה. מכיון שהקימו את משכנן מתחת למשקוף וראו כי טוב, נעים ויבש ואין איש מפריע להן, הוסיפו והגדילו את הכדור עד שתפח למימדים מפלצתיים. כעת אינו עוד כדור נאה אלא גוש גדול, אפור ואימתני. סביבו מרחפות תדיר עשרות צרעות. איננו מציקים להן והן אינן מציקות לנו. מחמת תוקפנותן הטבעית ויכולתן לעקוץ שוב ושוב (בניגוד לדבורים, שעקיצתן מביאה עליהן את מותן) איננו מעזים לפתוח את דלת המרתף ואנו מחכים בסבלנות לבוא הכפור, שיעשה את מלאכתו ויסתום את הגולל על מוראות חרקי הקיץ.
* * *
בפסטיבל מוסיקת בלו גראס פגשתי את סינדי. אני רשמתי את הנגנים להנאתי והיא ישבה בסמוך וניגנה במרץ בכינור. ״לא את הירכיים!״ קראה לעברי והצביעה באמצעות הקשת על ירכיה וישבנה, ״תציירי אותי רק מהמותניים ומעלה!” בהפוגה שבין המנגינות ניגשה לעברי, בחנה את הרישומים ברפרוף ושאלה מנין אני. ״רגע, חכי!״ אמרה, ״אני אנחש. אני אשת העולם הגדול, אני בטוח אנחש. תגידי משהו באנגלית!״ דרשה ולאחר שאמרתי כמה מילים קראה בחגיגיות: ״ישראל!״ ״נכון מאד״ צחקתי, ״איך ידעת?״ ״אני הייתי מתנדבת בקיבוץ תל קציר באלף תשע מאות ושבעים״, סיפרה סינדי, ״אבל אני זוכרת רק שתי מילים: שלום ו-בית שימוש. אחר כך חזרתי לישראל, הפעם עם בעלי השני. רציתי לגור בישראל. אבל הוא, שהוא בכלל יהודי בעצמו, לא היה מוכן לעשות עלייה בשום פנים ואופן.״
E4A9C48A-2E6C-46E0-AAD2-820CC342EDAB
דדי, המורה שלי, נהג לומר שלהתחיל ציור זה קל. מרגע שהמכחול נוגע בנייר כבר יש ציור. הפעולה הראשונה בוראת עולמות ועם כל מחווה נבראים עולמות נוספים. השאלה המהותית, היה מנופף באצבעו לצורך הדגשה, היא מתי לסיים את הציור.
כשאני מציירת בחוץ זה קל. העולם מאותת לי: השמש נעה בשמיים והצללים שינו מקום. תערובת הטמפרה נגמרה. הנייר רווי בצבע. לעיתים הציור נגמר לפני כל אלה, בפתאומיות, מכוחה של ידיעה פנימית שהיא אישית, שלי בלבד, שכן לא זאת בלבד שאין הציירים חולקים את אותה נקודת המבט ואף לא את אותה משיכת המכחול, אלא גם יש להם, לציירים, נקודות התחלה וסיום שונות ומשונות שבוקעות מתוכם במהלך חייהם ויצירתם.
בימים האחרונים אני מנסה את כוחי בהכנת סרטונים קצרים של ציור בהילוך מהיר. אני יוצאת לצייר בגינה. אני יושבת על הדשא הלח ובסמוך לי ניצב שרפרף ועליו מונח האייפד בשיווי משקל מושלם. אני מציירת והאייפד מתעד. לשמחתי התפתחה הטכנולוגיה במידה כזאת שגם הדיוטות כמוני יכולים לצלם, להתאים מהירות, להצמיד פסקול, להוסיף כתוביות וכן הלאה. את הסרטים המוגמרים אני מעלה לאתר החדש (אודותיו כתבתי בפוסט הקודם) בתוספת כמה מילים אודות תהליך היצירה והתובנות העולות ממנו. את אחד מהסרטונים שהכנתי אני מצרפת כאן. הצפייה בם חושפת בפניי עולמות שלמים ושונים מאלו הנגלים בפניי במשך מעשה הציור עצמו. הפעם, למשל, הוקסמתי מתנועת המים. בעודי מציירת, הם מציירים יחד איתי. לפסקול שבחרתי לסרטון הזה קוראים, הפלא ופלא – Aqua. הנה הקישור:
https://youtu.be/iuZSw90tdgg/
מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סוף עונת הרחצה

  1. הי אהובה מדהים נשארתי עם פה פעור מרגש ביותר. מופלא שנה טובה ומבורכת לך ולמשפחתך מלאה בטיולים ולמידה ובריאות טובה ובאהבה גדולה והמתגעגעים עליכם מאד מאד הלבים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s