ימי הסתיו

מבעוד מועד נרשמנו והצטרפנו ליום חינוך ביתי ב-Hopewell furnace, פארק מיוער ורחב ידיים המשמר ומשחזר נאמנה את הלכות הפקת הברזל ואורחות היומיום בפנסילבניה של המאה השמונה עשרה. אך באמריקה כמו באמריקה ובחיים בכלל, עטיפה נאה ומרשרשת מחפה לעיתים על תוכן אוורירי מה. וכך, יום החינוך הביתי התגלה כמפגש בן שעתיים בלבד שמתוכן הוקדשה שעה אחת למשחקים חינוכיים ובשעה שאחריה שוחררו הילדים לשוטט ברחבי האתר ההיסטורי. אני התמקמתי בנקודה אסטרטגית, ממנה השקפתי על העמק הפסטורלי ורשמתי אותו במגוון העטים שעמדו לרשותי. על אף השחיקה בערך הביטוי ״עמק פסטורלי״ שבתי ובחרתי בו כדי לתאר את שראו עיניי: שדות מרעה מוקפים ביערות זהובי עלווה, בית חווה, אסם וכנסייה סמוכה, עם מגדל פעמונים וגג רעפים אדמדם. 

BE68F4B1-DCC2-41A7-BA31-9CA2D65122AD2ADD29AC-C710-4413-AE17-38EA10E206D1

בשעה שהתכנסנו ברחבה מוצלת לקראת תחילת יום החינוך הביתי, למדתי כיצד משליטים משמעת על כמה עשרות אמהות, פעוטות וילדים בגילאים שונים. האם דמיינתם מדריכים מיוזעים בחולצות טריקו ומכנסי דגמ״ח קוראים בגרון ניחר מעל להמולת הילדים: ״חבר׳ה! שקט בבקשה! אנחנו רוצים להתחיל!!!״?

דמיינו שוב.

הפעם: שורה של שבעה ריינג׳רים בכובעים בוהקים, מדים מגוהצים ללא רבב ואקדחים בצדיהם, ניצבים בפיסוק קל, אגודליהם תחובים בלולאות החגורה. 

דממה. 

Goo’ mornin’ children!

אמר ההוא במרכז ולכסן מבט מתחת לשולי הכובע. ״אני ריינג׳ר סקוט ואלו עמיתיי״. אז הציג אותם בשמותיהם ופצח בהסבר מפורט אודות המקום, סגולותיו ונוהלי הבטיחות השוררים בו. הילדים האזינו, הפעוטות התיישבו במקומם והתינוקות פסקו מלינוק. משמעת שררה בכל.

בנוסף לפארקים של מדינת פנסילבניה, פזורות ברחבי המדינה ברחבי המדינה שמורות טבע, גדולות וקטנות, רובן פתוחות לקהל ללא תשלום ומתבססות על תרומות מעשירי האיזור והכנסות מפעילויות כאלו ואחרות. השמורות שייכות לחברה ללא מטרות רווח הנקראת: Natural Lands

מעשה שהיה כך היה: במהלך המאות הקודמות היו חלקים גדולים מאדמות פנסילבניה בבעלות חוואים מטקסס שבמערב, אשר נהגו מדי קיץ להעמיס את הבקר שברשותם על רכבות ולהסיעו לפנסילבניה שבמזרח למען ירעו בנחת בשדות המוריקים. בשלהי שנות השישים של המאה העשרים חלחלה לראשם של חקלאי טקסס ההכרה ברהבתנות המופלגת של המהלך המדובר והם חדלו מתחביב שינוע הפרות ברחבי היבשת והעמידו את אדמות המרעה למכירה. בשנות השבעים המוקדמות התאגדו תושבי פנסילבניה – חוואים, ציידים, אוהבי טבע ושוחרי איכות הסביבה ורכשו את האדמות מהחוואים המדוברים בכדי שלא תפולנה לידיהם של קבלנים תאבי ממון. את האדמות שרכשו הפכו לשמורות טבע המשמרות את המרקם העדין של הצמחייה ובעלי החיים של איזור צפון מזרח היבשת. אלו הם ה-Natural Lands. גם כיום הם מוסיפים ללא ליאות לגייס תרומות, לרכוש עוד ועוד שטחים טבעיים, להגביר את מודעות ואת החיבה לטבע באמצעות סיורים ופעילויות וכן הלאה. 

D8216609-7EFD-4E5D-8430-287E56D6FC82

712E1E2B-07C3-4402-8D39-931B5DAB3BF4

זה לצד זה – רישום באייפד ורישום בצבעי מים, זכרונות של רגעים ומראות שעצרו את נשימתי ומלאו אותי באושר פשוט, אחיד וכובש.

עם בוא הסתיו, החלו מכרסמי הגן לחפש להם מקום לנום בו במהלך החורף. הגראונדהוג נמשך אל ניחוח רגבי האדמה וחפר לעצמו מחילה בסמוך לקיר הבית, תחת ערוגת העגבניות. עתה הבנו לאן נעלמו כל העגבניות שהבשילו במהלך הקיץ. הידיעה אודות שכנותו הקרובה של הגראונדהוג הניעה את בעל הבית שלנו לפעולה והוא שכר באופן מיידי את שירותיו של לוכד חיות מקומי. ימים ספורים לאחר מכן הגיע גרג הלוכד, איש גדול ועדין. לילדים, שהתייצבו בסמוך ודרשו לדעת מדוע צריך ללכוד את הגראונדהוג ומה יש בדעתו לעשות בו, הסביר באריכות שאמנם הגראונדהוג עצמו הוא חביב, נעים הליכות ואינו מזיק כלל, אך דרך המחילה שחפר יזלגו מי הגשמים וירטיבו את קירות המרתף. אמנם יכנסו אליה לכל היותר שני גרואנדהוגים למטרות שנת חורף, אך באביב הבא תעלה מתוכה משפחה שלמה. בקיצור, אם נסכם במילותיו של הנשיא דונלד טראמפ מנאומו האחרון בעצרת האומות המאוחדות: 

Not good.

גרג ניגש אל הטנדר הגדול ושלף מתא המטען שני כלובים מאורכים, כרוב ירוק ואת חפירה קטן ומחודד. את הכרוב הניח על האדמה ובתנופה בודדה של את החפירה פיצח אותו לשניים. אז העמיד את הכלובים המאורכים כשפתחיהם פונים אל על והשליך פנימה הפיסות כרוב. את המחצית השנייה של הכרוב נתן ללביא ולטליה שסייעו לו במלאכה. משסיימו לקרוע את פיסות הכרוב, פתח גרג צנצנת קטנה ושפך רסק ירוק בניחוח עדין של פרחי קמומיל על העלים. ״זה ריח מאד מעורר תיאבון עבור הגראונדהוג״ אמר גרג, ״הוא יהיה מוכרח להציץ ולראות מה יש בכלוב״. 

בינתיים התעניינו כולנו בגרג ובעיסוקו. ״מה יש לך בשאר הכלובים שבאוטו?״ תבע לביא לדעת. ״שני דביבונים ושועל״ ענה גרג. ״דביבונים!״ קרא לביא, ״אני אוהב דביבונים. אפשר לראות אותם?״ ״לא כדאי״ ענה גרג, ״הם קצת שפוכים.״ ״מה זאת אומרת שפוכים?״ התעניינו הילדים וגרג ענה: ״הם ניסו לנשוך אותי אז חבטתי בהם. ממש חזק. הם ממש ממש שפוכים״ הוסיף והדגיש, בעודו מביט בי במבט רב משמעות ובתחינה אילמת. ״זה לא מתאים כרגע״ אמרתי לילדים, ״תנו לו להתרכז״. כשסיים להתקין את המלכודות ניגש גרג אל תא המטען של הטנדר והציץ בזהירות בכלובי הדביבונים. ״טוב״ אמר בהקלה, ״הם עדיין חיים, אבל הם לא מראה מלבב. אולי תרצו לראות את השועל במקום?״ שאל ומשך אל קצה תא המטען את הכלוב עם השועל. ״לכדתי אותו מבית של מישהו בווסט צ׳סטר. הוא הרגיש מאד בנוח ונהג לשבת על מדרגות הבית ולא לתת לאף אחד לעבור״. ״שועל!״ ספקו הילדים כפיים בחדווה והשועל נסוג אל מעמקי הכלוב והתכדרר כשזנבו כרוך סביב גופו. משהניף גרג את הכלוב אל על נתגלתה תחתיו שלולית שתן גדולה וג׳ורג מיהר לשטוף אותה כי שתן של שועלים, כך אמר בעודו מתיז מים לכל עבר, מסריח נורא. 

עליי הוטלה האחריות לפתוח את המלכודות עם עלות השחר ולסגור אותן עם שקיעת השמש פן ילכד בתוכן דביבון או, השם ישמור – בואש. אלו משוטטים במשך הלילה בחיפוש אחר מזון. הגראונדהוג, לעומתם, מלקט את מזונו במשך היום. בקפידה מילאתי את ההוראות וביום השלישי, עם רדת החמה, בבואי לסגור את המלכודות, גיליתי באחת מהן את הגראונדהוג. בשולחן ארוחת הערב בישרתי את הבשורה. טליה פרצה בבכי איום ונורא וסירבה להתנחם. לאחר דין ודברים ממושך סוכם כי אכסה את הכלוב בשמיכה חמה עד לבוקר המחרת למען ייחם לגראונדהוג המבוהל. למחרת הגיעה טרי, אשתו של גרג, לקחה עמה את הכלוב עם הגראונדהוג והציבה כלוב אחר במקומו, אף הוא ממולא בכרוב טרי ובעיסה ירוקה.

את המחילה סגרנו והידקנו את האדמה. כעת אנו ממתינים בצפייה דרוכה. אם תחפר המחילה מחדש נדע כי זוג צעיר קבע בה את משכנו ונמתין בסבלנות ללכידתו של הגראונדהוג השני. אם לאו, הרי שמדובר היה ברווק בודד. 

B4BA7ADC-76C8-4EB2-B798-7FE5A0856810

D1B1FF8A-C0C2-4D59-AD1D-291940A5DB59

ושוב, זכרונות, האחד באייפד והשני בצבעי מים.

מזג האויר דוהר במהירות מסחררת אל עבר החורף. במהלך סופשבוע אחד בראשית אוקטובר נזנחו החולצות הקצרות ונמשכו הסוודרים מן המדף העליון בארון. מטה מטה, אל האפס ומעבר לו. בבקרים כבר מעלה אחת, שתיים או שלוש וביום כשבע עד עשר מעלות. הירוק נסוג וגווני האדום, הכתום והצהוב תופסים את מקומו.

מלאי העצים שעמד לרשותנו מאז שהגענו לכאן התדלדל ונמוג כמעט לגמרי. התקשרתי לסטיב ג׳ורג׳, ממנו רכשנו עצי הסקה לפני כשנתיים. אך סטיב התנצל ואמר שהוא לא מוכר יותר עצי הסקה והמליץ לי לגשת אל הרחוב המקביל, שם מתגורר מישהו שמוכר עצי הסקה. ״כל החצר שלו מלאה בעצים והוא בדרך כלל מסתובב בחוץ״ אמר, ״לא תהיה לך בעיה למצוא אותו״. בדרך לספריה פנינו לרחוב המקביל ונסענו בו באיטיות. בערך במחציתו נגלתה לעינינו חצר גדולה גדושה בעצי הסקה. גבר צנום בבגדים מלוכלכים וכובע צמר התהלך בינות לערמות המסודרות. ״הלו!״ קראתי בעליצות, ״נדמה לי שאתה האיש שאני מחפשת״. עצרתי את האוטו בסמוך, יצאתי והצגתי את עצמי בפניו. לחצנו ידיים והוא אמר לי ששמו רוי. אחר כך שאל האם יש לנו תנור עצים או אח עצים מכיון שלכל אחד מהם מתאים עץ בגודל שונה. ״יש לנו אח״ אמרתי והתוויתי ברגליי את גודלה. ״יופי״ אמר רוי,  ״יש לי משהו טוב בשבילך! אני רואה שהשיניים שלך טובות המשיך בעודו נועץ בפי מבט בוחן. ״שלי לא כל כך טובות אבל השבוע קיבלתי את השיניים התותבות שלי״ חייך בשמחה. ״בודאי תביני כעת למה את העץ הטוב ביותר אני שומר לרופא השיניים שלי. אבל יש לי ממנו מספיק גם בשבילך״. פסעתי בעקבות רוי, דילגנו מעל סימני צמיגים בבוץ גשמי הסתיו וניגשנו אל ערימת העצים המיוחסת השמורה לרופא השיניים. ״זה גודל מצויין״ אמרתי ורוי הבטיח שיבוא בבוקר יום שישי בין תשע לעשר בבוקר עם משאית מלאה עצים שתספיק לנו לשבועות הקרובים: ״יש לי הרבה לקוחות שרוצים עץ לפני הסופה, אז אני אביא לך חצי משאית מחר ואת החצי השני אחרי הסופה. בכל אופן״ הוסיף וסיכם, ״מחר בערב כבר תוכלו להתחמם מול האח״. משאית מלאה זה חצי Cord. קורד שלם זה בערך שלושה וחצי מטר מעוקב של עץ מסודר. זה נשמע הרבה, אבל כאן העונה הקרה מתחילה באוקטובר ונמשכת עד אמצע מאי. כשחזרנו אל האוטו אמר רוי: ״אם אפשר להגיע עם המשאית אל מקום איחסון העץ גם אסדר לך אותו בערימה יפה ללא תוספת תשלום, אבל אם צריך להתקרב עם מריצה תשכחי מזה. אני פשוט אשפוך את כל הכמות ואסע משם״

הרגעתי את רוי והבטחתי לו שבהחלט אפשר להגיע עם האוטו עד למקום ערימת העצים.

משמסרתי לו את שם הרחוב ומספר הבית אמר בשמחה: ״ארבעים ותשע זה מספר נפלא! אני נולדתי בשנת אלף תשע מאד ארבעים ותשע!״ ובאותה נשימה נודע לי שהוא מזל דלי, צייד, מטייל נלהב, בוגר קולג׳ ושבע רצון מאד מכך שאיש לא בנה ביערות הסובבים את ביתו. ״פעם היה לי חלום בלהות״ סיפר. ״בחלומי, פתחתי את חלון חדר השינה שלי ולנגד עיניי, במרחק לא גדול, ניצב בית חדש עם נדנדות בחצר. זה היה נורא״.

למחרת הופיע רוי עם בולי העץ וסידר אותם בקפידה. במרכז הם מונחים זה על גבי זה ובשולי הערימה הם מסודרים שתי וערב, הנה כך: 

91C6F685-AB64-49A7-8168-A543E67AC92C

במחצית הסידור יצאתי אליו עם כוס קפה. באופן מופלא נפתחה שיחתנו בסיפור אודות נדודיו של רוי ברחבי הגרנד קניון והסתיימה בידיעותיו הנרחבות אודות קרבות הצלבנים בארץ הקודש. כל אדם הוא עולם ומלואו. העולם הזה – עולם ומלואו. אני קמה כעת לבוקר בהיר של סתיו ומצפה למופלא מכל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s