צבעים, צלילים, עכברים וקשת בענן

מתישהו בשלהי הקיץ, כשכבר היה מאוחר מדי לזרוע, צץ מולי לביא עם עציץ פלסטיק קטן וביקש לטמון בו זרעים. הפניתי אותו לערימת רקבובית משובחת בפאתי היער בכדי שימלא בה את העציץ והענקתי לו חופן זרעי חמניות מחמניות גינתנו. לביא טמן את הזרעים, השקה את האדמה הרכה והניח את העציץ בסמוך לדלת המבואה. השבועות חלפו. ילדים רצו, אופניים דהרו והעציץ התהפך לא פעם, תוכנו נשפך ואני אספתיו ברישול פנימה. עשבים נבטו, נבלוּ או נתלשו ואחרים נבטו במקומם. העציץ ניצב גלמוד בשמש, בגשם וברוח. לפרקים הרהרתי באפשרות לשפוך את האדמה שנותרה ולהשליך את העציץ לפח, אך עצלות כללית הנתמכת באיזה רעיון רוחני קלוש של אי עשייה הניאה אותי מעשות כן. והנה הגיע נובמבר. באחד הימים, בעודי מציירת בגינה, רץ אליי לביא בהתרגשות, הניף את העציץ שכעת התנוססה במרכזו כרית חביבה של תלתנים צעירים וקרא בגאווה :״אמא, אמא, תראי! הזרעים שלי נבטו! אני גידלתי את כל אלה בעצמי!״ 

CC2D96A3-A8AB-4E38-BA0B-5F775F240AD1.jpeg

ביום שלישי התקיימו הבחירות לסנאט והשמש שקעה בפאר גדול. רבּקה ואני נתקלנו זו בזו בספרייה המקומית ולאחר שהתמוגגנו מצירוף המקרים וסיפרנו זו לזו איך בדיוק הרגע חשבנו האחת על השנייה ולהיפך, שקענו בספה בעוד הילדים משוטטים בינות למדפים ופצחנו בשיחה ערה. הסבתי את תשומת לבה של רבקה לשמיים בחלון הצפוני, שמיים של ענן גדול ומואר. באותו הרגע נגשה אלינו מיס קת׳י הספרנית ואמרה בבהילות: ״בואו מהר החוצה, יש קשת בשמיים!״ זינקנו אנו וטפנו ועמנו שאר שוכני הספרייה והזדרזנו לצאת אל הרחוב. שם נגלה לעינינו מחזה מרהיב: במערב שקעה השמש לתוך כריות סגולות ששוליהן זהב ובמזרח, בדיוק מולה, התנוססה בשמיים קשת כפולה, גדולה ובוהקת. קריאות חדווה נקראו ומכשירים ניידים נשלפו. שולי הקשת נבלעו בין שני עצים בשלכת צהובה. כמה יפה. בעודנו ניצבות מול הקשת בענן סיפרתי לרבּקה על הברית שכרת אלוהים עם נוח לאחר המבול ורבּקה, שהתרגשה מכך שדווקא ביום הבחירות יש קשת כזו ומי יודע, אולי גם כאן טמונה איזו הבטחה, הקשיבה לסיפור בעודה אוחזת בחוזקה בגופה, שהצטמרר מחמת צירופי המקרים.

5DE40A98-4113-42A5-A753-506CB14B5F44.jpeg

ביום רביעי הראשון בכל חודש אנחנו מבקרים במוזיאון האמנות בפילדלפיה. עלמה וטליה לומדות אמנות בקבוצות של ילדי חינוך ביתי ואילו טטיאנה (שבנה לאונרדו נמצא עם טליה באותה הקבוצה) ואני משוטטות לנו עם לביא ושרלוט הפעוטה ברחבי המוזיאון. הפעם הגענו לחדר קטן ובו ציורים של בונאר שריגשו אותי מאד. בסמוך לאחד מהם פצחתי בנאום חוצב להבות מלווה בנפנופי ידיים כשלפתע הגיח מאחורינו אחד מאוצרי המוזיאון וביקש ממני, בסבר פנים חמור, לפסוע שני צעדים אחורה. ״אין בעיה״ אמרתי בעליצות כנה, ״אבל אפשר לקחת את הציור איתי?״ האוצר הופתע ולאחר היסוס קל השיב לי באותו מטבע: ״את יכולה, אבל אז אהיה מוכרח להיאבק בך״ ״עזוב, לא כדאי״ אמרתי, ״אבל אם במקרה המוזיאון מחליט לשחרר את הציור, תזכור שרציתי״ ״אזכור בהחלט״ אמר האוצר בחגיגיות, ״אם תוכלי לארגן צ׳ק על סך שלושים מליון דולר. אם לא, תעמדי בתור!״ סיכם וצחק לעצמו בהנאה גדולה. טטיאנה הזדעזעה עמוקות מכך שרמז לאפשרות שיתקוף אותי ואני הזכרתי לה שבכל זאת רמזתי אני שיש ברצוני לקחת עמי איזה ציורון קטנטן. ״זה נכון שרמזת״ אמרה טטיאנה, ״אבל עדיין, זה היה נורא תוקפני מצידו״. כנראה גם האוצר חש שחצה את גבולות הטעם הטוב, שכן דקות ספורות לאחר מכן צץ לידינו בעודנו מביטות בציור של הגשר היפני בגנו של מונה והעניק לנו ברוב נדיבותו הרצאה ממושכת ומפורטת אודות שלהי דרכו האמנותית של קלוד מונה. 

לשניהם אני נמשכת במידה שווה וכל אחד מהם מלמד אותי דבר מה שונה. פייר בונאר פתוח וצנוע ואור בוקע מציוריו. אפילו כשהוא מצייר אישה לבושה שחור שכובע גדול ושחור מצל על פניה עדיין, באופן מופלא, זהו ציור צבעוני להפליא (לדאבוני, הקישור המצורף אינו מעביר את עוצמת הצבע שבציור). קלוד מונה עמוס ומפותל, דרכיו מסתוריות וצבעיו, ככל שאני מתבוננת בהם, מרצדים עוד ועוד אך לעולם אינם נפרשים פשוטים לנגד עיני.

לפנות ערב יצאתי לצייר. חשקה נפשי הפעם בצבעי שמן ולכן ארזתי לי כמה שפופרות ומכחולים בארגז הכלים ויצאתי החוצה. כבר קר בפנסילבניה ובכל זאת מצאתי פיסת אספלט חמימה עם כתם שמש מאוחרת וישבתי מול החורשה שעל הגבעה. מאחורי האשוּחית הכחלחלה בהקו עצי היער בכתום עמוק. הנחתי את ארגז הצבעים ואת הדיקט שהנייר מהודק עליו וחזרתי אל הבית להכין לעצמי קפה. בינתים גיליתי שהקומקום החשמלי שבק חיים והרתחתי מים בסיר קטן. בדאגה מסוימת עקבתי אחרי תנועתה המהירה של השמש ועלייתם של צללי הערב. לבסוף רתחו המים והכנתי לי כוס קפה שחור. שוב יצאתי אל הגינה. התיישבתי במקומי, התקנתי את הנייר, הנחתי את פלטת הצבעים והוצאתי את המכחולים. אז גיליתי ששכחתי להביא טרפנטין וסמרטוט לנגב בו את המכחולים. מכיוון שקצתי בהתרוצצות הלוך ושוב וכבר התחלתי לחשוש מן השקיעה המתקרבת, נותרתי ישובה במקומי עם צבעי שמן, שלושה מכחולים, בלי טרפנטין ובלי סמרטוט. הצבע היה סמיך ואיטי, כפי שאפשר לצפות מצבע שמן באחר צהרים נעים של כתשע מעלות צלזיוס. למרוח אותו נמשך נצח וגם הייתי צריכה לחשב את מהלכיי בזהירות מכיון שלא עמדו לרשותי מכחולים רבים וסמרטוט כאמור אין. מתוך הסייגים נבטה היצירה. יש משהו מרגש בלא לדעת מה בדיוק קורה ובסוף לגלות שבכל זאת קרה משהו. 

A1953E10-3C9B-4D1E-BED7-3340AD49BB5A

הלך לו הגראונדהוג והופיע העכבר. העכברים. בהתחלה שמעתי צעדים קטנים בתקרת הסטודיו שלי, הלא היא רצפת הבית. אחרי זה, באיזה בוקר אפלולי עם כוס קפה כשכולם עוד ישנו, שמעתי רשרוש שקית מאיזור הארון שמתחת לכיור ובמהירות מסחררת ביחס לשעה, ביחס לעצמי וביחס ליקום זינקתי עם מכסה של סיר ותפסתי את העכבר על חם בתוך דלי האשפה. הייתי מאד גאה בעצמי וסחבתי אותו בתוך הדלי בשש בבוקר במעלה הרחוב. שיחררתי אותו ביער הסמוך לבית מספר ארבעים. עידו סבר שלא הרחקתי לכת ואני סברתי כי ישנם עכברים נוספים, אלא שכולם נראים בדיוק אותו הדבר. על אף חילוקי הדיעות בנושא מוצא וכמות עכברי גלנמור, העובדה נותרה בעינה: עכבר נוסף שב לפשפש בדלי האשפה. את מרבית המזון אנחנו משליכים לקומפוסט שביער, שהוא קומפוסט תיאורטי בלבד ולמעשה מתפקד כמזנון פתוח מסביב לשעון למכרסמי האיזור. עם זאת, אפשר תמיד למצוא בדלי האשפה כמה פירורי לחם ושברי פריכיות אורז שנאספו מרצפת המטבח עם סיום הארוחה. עכבר מן השורה יכול לחיות באושר ועושר ממה שנופל אצלנו תחת השולחן. לאחר כמה ימים בהם נכשלתי בניסיונותיי לשחזר את הצלחתי הראשונית, נגשתי לחנות חומרי הבניין שבצומת הסמוכה וקניתי צמד מלכודות מתחשבות שמגען עדין ומכיל. הן בנויות כמעין נדנדות – העכבר שנכנס פנימה מטה את המלכודת וכך נשמטת הדלת וסוגרת עליו. עכבר אחד תפסתי כך ושיחררתי ביער של השכנים למעלה, שעברו למרילנד בסוף הקיץ ומאז עומד ביתם למכירה ואיש אינו מתגורר בו. ״מה נראה לך״ נזף בי עידו באכזבה, ״ברור שהוא יצליח לחזור. את לא רצינית״. את העכבר השלישי ארז עידו בשקית ונסע עימו במשך כשבע דקות עד למגרש החנייה של הסופרמרקט בעיירה הסמוכה. שם שחרר אותו וחזר הביתה שבע רצון ושטוף אדרנלין. ״זהו״ אמר בסיפוק, ״משם כבר לא יצליח לחזור״. אך אבוי, שוב שבו רגליים זעירות לטופף בתקרת הסטודיו ורצפת הארון שמתחת לכיור נמלאה בגללים קטנטנים. מן הארון אינו יוצא מכיון שכל צרכיו מסופקים וגם משום שמחוץ לארון ממתינה בעניין רב מיקה, שתמיד רצתה להיות חתול ואף הצליחה לסגל לעצמה את חוסר העניין המובהק בבני אדם האופייני לחתולים והנה סוף כל סוף נקרתה בדרכה גם ההזדמנות להקנות לעצמה תואר מוסמכת ללכידת עכברים. מן המלכודות למד העכבר לצאת בכוחות עצמו וכעת, לא זאת בלבד שיש לו בפח האשפה אספקת פירורים בלתי נדלית, הוא גם משלב בתפריטו את פיסות הגבינה וקוביות הגזר שאני מניחה במלכודות מדי ערב. 

בביקורנו האחרון אצל מארי ומשפחתה  העניקה לי מארי חליל במתנה. כעת אני מתאמנת על טכניקת המלין בתקווה להצליח ולפתות את העכברים לצאת מביתנו. אלא שהחליל שנתנה בידי אינו flute שצלילו רך וענוג אלא fife שהוא חליל עץ לעיתות מלחמה. תפקידו לזמן את החיילים אל שדה הקרב ולהנעים את מלאכת שיסוף אויביהם בצליליו היבשים והצורמים. ניחא, אולי אצליח באמצעותו לגרום לעכבר התקף לב.

126AFD28-FBF3-4AA7-8FC4-C8E708ED0B7F

את ליל כל הקדושים בילינו בפוטסטאון, שכן עליכם לדעת, שמלקטי הממתקים המיומנים אינם משוטטים ונוקשים על דלתות הבתים בשכונותיהם שלהם, אלא מבררים ומוצאים את השכונה המשתלמת ביותר מבחינת היחס בין צפיפות הבתים לכמות הממתקים בכל בית. בפוטסטאון יש הרבה בתים והמון ממתקים. הרחובות המו ילדים ומשפחות, כולם מחופשים וטובי לבב. עלמה, טליה ולביא אספו ממתקים בכמות שתספיק להם לפחות לחצי שנה. אני פסעתי בניחותא בעקבותיהם בתפקיד נושאת תיקי הבד המקושטים והם זינקו ממרפסת למרפסת, זעקו trick or treat וליקטו מיני מתוקים בהתרגשות גדולה. החג הזה הוא הזדמנות לילדים להיות ילדים וגם למבוגרים להיות ילדים. אנשים שהבעתם זעופה וכבויה בימים כתיקונם ישבו מחויכים במרפאותיהם המקושטות והרעיפו על העוברים והשבים ממתקים מתוך דליים או סלסילות נצרים רחבות. שלדים, קורי עכביש מזוייפים, דלעת מגולפות, מכשפות על מטאטא ומנורות מהבהבות קישטו את חזיתות הבתים.

פעם בכמה זמן אני נזכרת באורלי חזן. כלומר לא בדיוק נזכרת. אני נזכרת שקוראים לה אורלי ואז שואלת את ססיליה איך קראו למורה שלנו למוסיקה בכתה ז׳ וססיליה אומרת שנדמה לה ששם המשפחה שלה היה חזן אבל אולי התחתנה ושינתה את השם וחוץ מזה כבר דיברנו על זה בעבר והנה עוד פעם אני לא זוכרת. על אף שאני זוכרת לא מעט, הרי שלנוכח עוצמת הזכרון של ססיליה, נדמה לי תמיד שאיני זוכרת דבר. הפעם נזכרתי בה מכיון שמישהו ממכריי המליץ לי על הספר ״החלומות של איינשטיין״ מאת אלן לייטמן. אז נזכרתי כיצד השמיעה לנו קטע מתוך האופרה ״איינשטיין על החוף״ מאת פיליפ גלאס ואיזה קסם הילכה על לבי הצעיר היצירה הזו שהיה בה כאוס גדול ארוג לתוך סדר חדש. באותה שנה הקליטה לנו אורלי חזן קסטות עם פיליפ גלאס והאופרה כרמן (שתפסה צד שלם), Money של פינק פלויד ואיני זוכרת מה עוד. בזכותה ודרכה נחשפתי לצלילים שהיו לי לבית. לפעמים אני רוצה לכתוב לה מכתב תודה, אך איני יודעת היכן היא כיום.

הסתיו הזה יפה ומיוחד. לא צהוב בוהק כמו הסתיו הקודם, אלא אדום וכתום, עשיר וקטיפתי. 

אני מציירת הרבה וזה טוב.

DAB74317-6438-42F9-BB09-6F2545773D87E3BE847D-0392-485A-9C27-131C71C76E0916E40D96-0597-4FD2-9F60-5C56061505576304B9EA-E6DD-4B44-BC68-1C1A64CC4639

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s