תרגילים בחיבור

נסענו בכביש שש, בדרך צפונה אל הקיבוץ, כשלפתע זעקה טליה: ״אוי לא! אוי ואבוי!״ קולה היה סדוק לקראת בכי ואני סברתי שבוודאי שכחה בובה אצל סבתא או ראתה חיה דרוסה בצד הדרך. בבהילות שאלנו כולנו לפשר הזעקה וטליה אמרה: ״הגענו עכשו לישראל ונחזור בסוף החודש. אתם מבינים מה זה אומר?! זה אומר שנפסיד את הכריסטמס דקוריישנז!״ 

בסוף הספקנו. רגע לאחר חג המולד ורגע לפני חגיגות השנה האזרחית החדשה חזרנו לפנסילבניה ועוד ראינו כריסטמס דקוריישנז, מכל הסוגים והמינים: שרשראות נורות מלופפות סביב גזעי העצים ועל ענפי השיחים, בובות סנטה קלאוס מתנפחות, פסלי איילים, זרים מעוגלים שסרטים אדומים מקשטים אותם תלויים על דלתות הבתים וענפי אשוח כרוכים סביב מעקי המדרגות המובילות לדלתות הכניסה. נרות (חשמליים) בחלונות הבתים, מזחלות פלסטיק מיניאטוריות רתומות לאיילי הצפון (מיניאטוריים אף הם), מקרנים המקרינים פתיתי שלג מרקדים על חזיתות הבתים ופסלים מהודרים, מי יותר ומי פחות, המתארים את הולדת ישו, אימו רכונה לצד עריסתו ובסמוך לה יוסף הנגר, שלושת מלכי קדם שהלכו ובאו בעקבות כוכב שדרך בשמי הלילה וגם שה קטן וחמור, להזכירכם שאפילו באורוות באים משיחים לעולם.

אט אט מסירים תושבי השכונה את קישוטי החג. מכיון שלשכנינו מעבר לכביש יש את כל הקישוטים שמניתי לעיל ובנוסף לשפע הנזכר גם בוקעים מן הסבך האורנומנטלי המרצד מזמורי חג מולד מדי לילה, במשך כל הלילה, מצאנו עצמנו מייחלים כבר במידת מה להסרתם של הקישוטים ולשובו של החורף העירום, הדהוי והעגמומי.

לפני כשבוע שבנו מן המולדת החמימה אל מרחבי פנסילבניה הקפואים והחיוורים. שאיפת החוויה התחלפה בנשיפת ההפנמה. בעייפות גדולה, לאחר שעות הטיסה הממושכות, מצאתי מנוחה בגווני החורף שכאן, בחיוורון העשב ולובנו החלבי של מעטה הכפור לעת שחר, בעירום הלח של הגזעים והענפים.

תחת השמש הקרה, התכרבלה נפשי בכסות הנוף.

שם, הרחק במזרח, הכל הפך אחר: בתים התחלפו בבתים, תינוקות נולדו ופעוטות הפכו לילדים. קמטים של צחוק וצער ושיער אפור סימנו בבשר את חלוף הזמן. ההרים והעמקים נותרו כשהיו ובעת שרוח נגעה ברוח ונפש בנפש ידעתי כי לא שוּנה דבר. אדרבא, באו המפגשים וחזרו ומתחו את האהבות על פני הזמן והמרחב. 

שם היו הרגעים עטורי משמעות, שזורים בשרשרת המאורעות כמו תוים רבים ואצבעות הלב שבות ומנגנות אותם. אני האזנתי. לעיתים יופייה של המנגינה נטולת הצלילים העלה דמעות בעיניי ולפעמים התבוננתי בה בפליאה ומחשבות עלו בי, מחשבות אודות בית שאינו בית, בית שהינו בית, צורת הבתים ותכולתם ועוד כהנה וכהנה רעיונות שהוסיפו והתפתלו זה בזה.

בבואי לכתוב על המאורעות שהיו אני נתקלת בעצמי. ומזה כמה ימים, מאז שבנו הנה, אני שבה ומסירה את האצבעות מעל המקלדת ותוהה כיצד ניתן לספר אודות החיבור מבלי ליצור, שלא במתכוון, מעטה מלאכותי של מילים שסובב סביב אך אינו נוגע. 

שני נושאים מרכזיים נשזרו זה בזה במהלך הביקור. ראשית, הבית. בביתנו שלנו שבקיבוץ גרים דיירים חביבים. מוזר ומרגש היה להתבונן בבית בו התגוררנו במשך שש שנים, עד לפני שנתיים. רווח לי לראות כמה יפה ונעים הוא תחת טיפולם המסור וידיהם המיומנות של שוכניו ושכניו. כמה מאלו היקרים ללבנו עברו לבתים חדשים שהיו זרים לנו לגמרי ועם זאת חידדו, בּזרוּתם, את עומקו ועוצמתו של החיבור, שאין לו דבר וחצי דבר עם ענייני החומר המשתנה תדיר. 

שנית, הברירה והבחירה: לפני הנסיעה ארזתי כמה ציורים בנייר אריזה חום והנחתי אותם בקופסה קטנה. היה בדעתי להעניק אותם במתנה לחבריי. היו ציורים ספורים שידעתי מי עתיד לקבלם ולכן הכינותי מראש תגיות עם שמות והצמדתי לאריזות החומות. אך מרבית הציורים נותרו אנונימיים. כיוונתי לרגעים של שקט ובמהלכם הצעתי לחברים שישבו עמי לבחור לעצמם ציור. אמנם הסתקרנתי לגלות איזה ציור יבחר ועל ידי מי, אך להפתעתי הסתקרנתי לא פחות מתהליך הברירה, כלומר כיצד נגשו חבריי ומכריי אל שפע האפשרויות וכיצד בררו מתוכן ולבסוף בחרו. כמספר האנשים כן מספר הגישות. הנה כמה מן הציורים שנבחרו:

26e9cf0c-9796-4ef1-99bb-ff1051a4879030c47e78-c5e4-4830-bd71-5352df9c232546e9d57d-ce5b-49ce-ae79-4296b0c3fb33

בנוסף ארזתי עמי עט וספר רישום. יום לפני הטיסה הגיעה רבּקה חברתי והביאה לי במתנה חפיסת צבעי מים זעירה עם מכחול מתקפל שנכנסה כולה אל תוך הקלמר שהיה בדעתי לקחת עמי. כך יצאתי אל ארץ הקודש, חמושה בעט ובמכחול מתקפל, והיה בדעתי לצייר כמה שיותר, בסדקים שבין המפגשים וברגעים אל מול הנוף.

רשמתי ברחבי הקיבוץ, לעיתים בסיוע טיפות גשם עדינות:

c460f0b5-485d-4d68-ab34-e77fb10b34c4

489f2851-0849-4b2b-892c-c99d7ca49df46e44beea-3095-4a1d-af6c-d9c10823e076

בערב אחד, יומיים לפני עזיבתנו, שבתי אל אולם הספורט בחולון שבו התקיימו ועדיין מתקיימים אימוני האייקידו. הייתה זו מחווה בעלת משמעות עמוקה עבורי שכן באותו אולם, ארבע עשרה שנה קודם לכן, ישבתי וציירתי בדיוק כפי שהיה בדעתי לעשות בזו הפעם. היו אלה הימים הראשונים להיכרותי עם עידו ומכיון שהוא התאמן באייקידו ואני בדיוק למדתי קליגרפיה יפנית, לבשו מפגשינו הראשונים מעין אופי אמנותי-תנועתי-רוחני שכזה ועתה באתי אל האולם והתיישבתי כמנהגי על הרצפה ורשמתי. הנה רישום מעכשיו:

cf595360-db72-4440-8086-5c64603617ba

ורישום מפעם:

10367fb5-ca79-4e54-b288-d13d8ae29a85

שבנו אל החורף. פרט למארי וילדיה, נמוגו כל חברינו, איש איש לחופשתו. את פנינו קיבלה דממת ימי חופשת החורף. טטיאנה ומשפחתה נסעו לפלורידה ומשם הם מדווחים על חום ממשי שאפילו צרב את גבם בבוקר אחד של חוסר זהירות. מורן והילדים טסו להם לארץ הקודש ורבּקה חזרה רק אמש מביקור משפחתי בקונטיקט. בהיעדרנו רכש עידו מלכודות עדינות ומתחשבות אך משוכללות וחסונות והצליח ללכוד באמצעותן, במהלך שלושת השבועות שחלפו עד לשובנו, תשעה עכברים שהתבצרו בביתנו החמים ותכננו לעבור בו את החורף הפנסילבני ולצאת, עם בוא האביב, מחוזקים ומרובים מכפי שנכנסו. לצערם הרב נתקלו בעידו, שלכד אותם בזה אחר זה באמצעות חמאת בוטנים מרוחה בקצהו המרוחק מסדרון פלסטיק אפלולי והופה – ברגע הבא אתה מוצא את עצמך ברכס הרי האפלאצ׳ים או במגרש החנייה של חדר הכושר או בכל מיני מקומות תמוהים שכאלה שבתור עכבר בכלל לא דמיינת לעצמך שהם קיימים.

חדוות לכידת העכברים דומה במידת מה לחדוות ציד הזבובים בערבי הקיץ במעין ברוך (אם כי, בכל אופן, מתעלה עליה מבחינת האתגר האסטרטגי): אני זוכרת – היו אלה ערבי קיץ חמים ונטולי רוחות. ישבנו ללא נוע, מחבטי פלסטיק גמישים בידינו וחיכינו לרגע המתאים בשביל לרדד, בחבטה בודדת, את המספר הרב ביותר של זבובים, שהגיעו כמובן מן הרפתות מעוטות ההיגיינה של כפר יובל ולא, חס וחלילה,  מן הלולים המצוחצחים של קיבוץ מעין ברוך.

כעת, מסיימנו להתעצבן על העכברים, אפשר להתפנות ולהתלונן בנחת על הסנאים, שפיתחו כישורים אקרובטיים יוצאים מן הכלל וכעת הם מצליחים להתמתח עד שחצי גופם באויר, ולהגיע אל מתקן האוכל של הציפורים. כמה גרגרים הם מכרסמים באויר ואת מרבית תכולתו הם שופכים לאדמה, הנה כך:

cbde6406-b8e9-408d-80f4-633f262d9bd7

החורף הגיע. לפני עלות השחר אני רואה את טיפות הטל מתאספות בקצות העשבים וקופאות. שכבה דקה של קרח מתנפצת בקול גריסה בלכתי בגן. כמעט חצות וגשם החל לרדת כעת. הוא יוסיף וירד במשך שעות רבות, עד לשקיעת השמש ביום המחרת. כאלו הם הגשמים כאן, כמו האנשים, רציניים ומסודרים.

קדחתנות הסתיו התפוגגה והעולם שקע אל תוך שנת חורף, שחלומותיה הם ימי שמש בודדים של עשר או שתים עשרה מעלות בהם אנו – בעצם כולם – ממהרים לצאת ולטייל, לאחוז בכמה קרניים פושרות, להניח לילדים לרוץ ולקרוא קריאות חדווה. פרט לימים נדירים אלו שורר עלינו קור אחיד וממושך שלמדנו להתענג עליו במידת מה – על צלילותה של שאיפת הבוקר במינוס שתי מעלות, על צעיפי ענני הקרח הגבוהים, על האפרוריות המתמשכת. לעת עתה אין צפויות סופות גדולות ומרשימות. מן השינה הזו נתעורר בעוד כארבעה חודשים.

זריחה אפורה של שלהי נובמבר:

3c724649-d364-49b7-8b4f-4031fb4a7f70

ושקיעה חורפית שהתחלתי לצייר בינואר שעבר וסיימתי כעת:

626b8ff0-750f-40ac-8c05-49a470b0e27c

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. ברישום האייקידו מפעם יש תנועה שנוצרה מהתייבשות הדיו על הנייר. הדמות יושבת ללא תנועה והטקסטורה של הנייר שהתייבש עושה רושם של תנועה כלפי מטה. כמו שורשים. כל כך מיוחד. גם הציורים וגם התובנות.

    אהבתי

    1. שמתי לב לתנועה הזו ותודה למזרח התיכון שמרחיב את הבנתי ומאפשר לי לזהות יופי במה שזיהיתי עד כה כחוסר התאמה חומרית.
      הרישום המקורי מצוי בידי ירון ערמון, מאסטר האייקידו שמלמד שם, בצניעות ובהתמדה, מזה שנים רבות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s