מעשה בצב

ביום שבת האחרון, בשובנו מטיול בשמורת טבע סמוכה, הבחנו בצב גדול שניצב על אבן השפה בשולי מדשאתם של שכנינו קתי וסטיב. הצב ניצב ללא תנועה, ראשו מזדקר אל על וכפתו האחת שמוטה לעבר הכביש. עצרנו את רכבנו ובהינו בו במשך מספר שניות. הצב לא זז. ״הוא תקוע״ פסק עידו ועלמה הזדרזה ואמרה: ״אני אציל אותו״ וכבר זינקה ממקומה והייתה מוכנה לצאת מן הרכב ולעזור לצב לעבור את הכביש. ״בשום פנים ואופן לא״ אמרתי אני, ״זה נראה לי כמו snapping turtle״. אז פתחנו בויכוח קל שעניינו האם מדובר בסנאפינג טרטל או לא ובעודנו מתדיינים פסע הצב קדימה, ירד מן השוליים ופצח בצעידה מדודה. 

לראשונה נתקלנו בסנאפינג טרטל באחד ממפגשי החינוך הביתי בנחל סמוך. מארי ובנה הפעוט מלקולם שלוּ מן המים צב קטן שגודלו כאפרסק והעניקו אותו לעלמה בכדי שתישא אותו כה וכה, למען יראוהו שאר הילדים והפעוטות. המום משפע החיבה שהורעפה עליו וכנראה גם בשל גילו הצעיר, לא ידע הסנאפינג טרטל שהוא כזה ורק כשהגיע לאחת האמהות, שהביטה בו בעיון ואמרה לעלמה בטון חמור סבר שמדובר בסנאפינג טרטל וכדאי שתשמור טוב טוב על האצבעות שלה ותחזיר אותו לאיפה שמצאה אותו, רק אז התנער הצב מן הקפאון שאחז בו והחל מנופף את ראשו לכל הכיוונים בכוונה ברורה לנגוס בחיה הגדולה שאחזה בו.

הצב הבוגר שחצה את הכביש לנגד עינינו המשתאות היה גדול כאבטיח. כולנו התקבצנו בסמוך לשמשה הקדמית והמתנו בדריכות לתום טקס חציית הכביש. באיטיות מופלגת ירד משפת המדרכה אל האספלט והתקדם לעבר המדשאה בצידו השני של הכביש. ״הוא בטח מגיע מהנחל של השכנים״ הפריחו הילדים השערות, ״הוא הולך אל הבריכה הטבעית במעלה הרחוב״. ״אולי מבקר חברים״, זעק לביא וזעקתו גרמה לצב לקפוא על מקומו. ״תהיו בשקט״, אמרנו להם, ״אחרת הוא לא יגיע לצד השני בחיים״ (ובכך קלענו, שלא במתכוון, הן לקצב מצעדו והן לסכנה הטמונה לו מרכבים חולפים). ״בסדר, בסדר״ התעשתו הילדים ולמשך כמה שניות שוב השתררה דממה דרוכה ואז, ממש קרוב לקו הסיום מישהו קרא משהו, איזו קריאת התלהבות חסרת אחריות והצב נעצר שוב והניף את ראשו אל עבר איזו נקודה עלומה באופק. כשהגיע סוף סוף אל אבן השפה שבצידו השני של הכביש, נשמנו לרווחה והמשכנו בנסיעה אל ביתנו. כמעשה ניסים ולמרבה המזל, לא עברה בדקות אלו אפילו מכונית אחת ברחוב.

עכשו מובן לנו קצת יותר מדוע משקיעים תושבי האיזור את מיטב כספם בבנייה ובתחזוק של בריכות שחייה פרטיות בשעה שהאיזור משופע במקווי מים טבעיים ומלאכותיים בגדלים שונים. בקרקעיתם, כך הסתבר לנו, שוכנים אותם צבים מטילי מורא והתושבים חוששים ובצדק לגורל בהונותיהם. בנוסף מתהדרים מקווי המים הטבעיים בשפע עלוקות, צמיחה בלתי מבוקרת של קיסוס רעיל, יתושים, נחשי מים וקרפדות מזמרות שקולן מחריש אוזניים. לעומתם מספקת הבריכה הפרטית בחצר הבית שקט ושלווה מבוססי כלור והיא סמל להליכה בתלם, להתבססות חומרית ולטיפוס במעלה הסולם החברתי. על אף שנדמה לנו כי כמות ימי השמש בעונה החמה אינה מצדיקה את עלויות התחזוקה של בריכה פרטית, ברבים מן הבתים הבחנו בבריכה שכזו, סולם מתכת לצידה והיא מוקפת גדר מטעמי בטיחות. עם זאת, בשל סדר יומם העמוס של דיירי הבתים ומכיון שענני הסערה הולכים ובאים כרצונם, ניצבות הבריכות גלמודות ושוממות במרבית הימים והשבועות של עונת הרחצה.

האביב ירוק, גשום ומשתנה תדיר. לעיתים יורד הגשם במשך כמה ימים ברציפות. בימי השמש אנו חומקים לנחל ובימים אפרוריים ויבשים אנו מטיילים בשבילים וביערות. היערה סיימה לפרוח וגם ריחו המתוק של שיח פולש הנקרא autumn olive התפוגג זה לא מכבר. בקרוב יפרחו ורדי הבר. בלילות, לאור ירח סיוון הצעיר, הבחנתי בגחליליות הראשונות בינות לעשבים ועל ענפי השיחים הנמוכים.

העולם כעת טבעת עצים בוהקת וסמיכה ושמי גשם אפורים מעטרים את קצותיה. בתווך ניצב עץ המייפל הארגמני, כמו קרע באריג קטיפה שמבעדו מבצבץ אריג נוסף, זוהר ואפל ממנו. לפעמים, ריחות החשיכה מזכירים לי את הלילות במחנות הקיץ של תנועת הנוער אליה השתייכתי. עמם עולה מתיקות גשרי הזכרון הפורשים בתוכי קפלי זמן ודוֹלים מתוכם פיסות סערת נעורים ששקטה ונמוגה.

עכשו, בשעת אחר צהרים של יום גשום מאד, פתחתי לרווחה את דלת המרתף, ישבתי על המפתן, מוגנת מטיפות הגשם וציירתי את כל הירוק הזה. בנשימה אחת נספג בי ריח עז, מתוק ומימי שהעיר בי את ימיי בבית דודי ודודתי בקיבוץ עין גב. ביתם שכן ממש לשפת הכנרת ומי האגם הציפו אז לגמרי את המזח והגיעו עד לשפת המדשאה, שתמיד היו מעורבבים בה תמרים שנשרו מן הדקלים וקליפות דוקרניות שניתקו מגזעיהם. באחר צהרים קודר ורטוב במזרח פנסילבניה, נדחקה אליי הילדות, ברורה ונוכחת כטעם על שפתיי.

טרחני נדמה בעיני סיפור הגעתנו למפלי הניאגרה, מעין התעסקות בפרטים טפלים אל מול המהותי והנשגב. בכל אופן הגענו עד אליהם בלווית אורחים אהובים מן הקיבוץ. ״מים רועמים״, כך הם נקראים בשפת האינדיאנים. על אף שהכרתי במעורפל את מראם, מתמונות שראיתי פה ושם, הרי שבעומדי מולם, בת לארץ הגבים והנקיקים, נדרך גופי ונעתקה נשימתי מפחד. המים הרועמים צונחים מגובה חמישים מטרים במפל אימתני שצורתו חצי גורן ורוחבו שמונה מאות מטרים. אל מול ענק שכזה הגוף נזהר- רעש קריסת המים והרסס העולה אל האויר כגשם זלעפות אינם משרים עליי שלווה. אמנם דאגתי האמהית חזרה ובחנה בכל רגע את מקום המצאם של שלושת ילדיי מחמת המוני התיירים ותחושת הסכנה שעוררה בי תנועתם האימתנית של המים הכבירים, אך משהו בי שאינו דאגה ספג את הטורקיז החיוור ברום המפל, את ערפילי הרסס ואת מראה הסלע הרטוב תמיד. בבית, בכורסא הנוחה, שיוויתי לנגדי על גבי האייפד, הנה כך:

המים בנהר הניאגרה זורמים מאגם אירי שבצפון פנסילבניה אל אגם טורונטו שבקנדה ומשם אל האוקיאנוס האטלנטי. המפל, המצוי בין שני האגמים, הולך ונסוג אחורה בשל שחיקת הסלע שמתחתיו. בעבר נסוג בקצב של כמטר לשנה, אך כיום, בשל הטיית כמחצית ממימיו בשעות הלילה לצורך הפקת חשמל (לארה״ב ולקנדה גם יחד, תארו לעצמכם), הואט קצב השחיקה. על אף ההאטה, כאן המקום להתריע, שנותרו חמישים אלף שנים בלבד לגשת ולצפות ביופי הכביר הזה. לאחריהן יקרסו קירות המפל ואגם אירי שבפנסילבניה יתאחד עם אגם טורונטו שבקנדה, אם עדיין יהיה מי שיקרא להם בשמותיהם אלו. וגם אם לא.