מחצית נובמבר. יום שבת ההוא נותר צלול בזכרוני, בהיר ובוהק כפגישה אחרונה עם אדם יקר שהלך לעולמו. אלא שהיה זה עולמנו הישן שהלך לו ועולם חדש בא במקומו.
בעולם ההוא, הלכנו מדי בוקר עם הקפה ביד ל״סיבוב מיקה״ (שנקרא על שם מסלול טיול הבוקר של מיקה כלבתנו שנפטרה בסתיו לפני שנתיים) ובכל פעם מחדש שאפנו לקרבנו את אויר הבוקר הקריר, הבטנו בתנועת העננים מן המערב אל המזרח ובמסע השמש מן המזרח אל המערב, הודינו על הבוקר ועל הבריאות ועל כך שאין מלחמה. עכשו אנחנו עושים סיבוב קפה ברחובות בנימינה ומודים על הבוקר ועל היותנו, אלא שיש מלחמה.
בעולם ההוא היו כל מיני תוכניות שעמדו לצאת לפועל. כמה מוזר, איך שהכל נמוג בבת אחת. בעולם ההוא, חשבתי שהעבודה שלי התייצבה דיה, החום התפוגג והגיע הזמן לארגן מפגשים שבועיים של ציור נוף. מפגש אחד יצא לדרך בסוף ספטמבר והבא היה אמור להיות אחרי החגים. עוד עניין מוזר – כבר שנתיים וחצי שאני מציירת את האקליפטוסים והסלעים והעמק מהדשא ליד המוזיאון ולאחרונה תהיתי לעצמי מתי יבוא סוף הפרק ויגיע נוף אחר.
הנה, הגיע:
באדוות המלחמה המתפשטות ממרכז המאורעות מצויים אנו במן אדוות ביניים, שאין בה אובדן וסבל קשים מנשוא, כפי שחווים אלו שאיבדו את ביתם ומשפחתם, אלו שיקיריהם חטופים ואין יודעים מה עלה בגורלם. איננו נוגעים בסבל החשוף, בצער ובאימה, אלא באי הוודאות ובהיעדר בית. באדוותנו שלנו, אנו עושים כמיטב יכולתנו להודות על מה שיש, להתפרנס, למצוא בית לעת עתה ובעיקר לטפל בילדינו.
דמיוני כמו תפילות: אני מדמיינת שינצלו כולם במבצע מופלא. אני מדמיינת שמתוך האפילה יפציעו ויאירו איכויותיהם המופלאות של בני האדם. הרי נכתב – גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. דקלמתי בלחש את המשפט הזה פעמים רבות בשבועות האחרונים.
לאחרונה היה הים רגוע להפליא ואני השתדלתי לשחות מדי יום. לפעמים הצטרפו אליי עידו והילדים, לפעמים הייתי לבדי. השחייה אף היא תפילה – כוונה ותנועה בתוך ים גדול. מטוסי קרב חלפו גבוה בשמיים בנהמה עמוקה ובתוך המים – שקט כחול וצלול, להקות דגיגונים כגוף אחד ודגים גדולים בכל מיני צורות וצבעים סובבים בינות לסלעים האדמדמים. בחוף עצמו נתמכת על קשתותיה אמת המים הרומאית ובכל פעם שהרמתי את ראשי והבחנתי בה, נזכרתי – הכל חולף.
אספנו בגדים ממרכז חלוקה. בהתחלה היה צריך להסביר לילדים שמותר להם לקחת בגדים אפילו שלא נשרף להם הבית. מספיק שהוא רחוק ומסוכן לנסוע אליו – גם זה נחשב. זה נשמע מצחיק, אבל באמת היה צריך ללמוד לקבל את שניתן ברוחב לב ויד. לקבל עזרה, אך לא לבסס תלות. מצאנו בגדים לכולם ולביא מצא ארגז לגו וארז לעצמו שקית עם חלקים אפורים וכל מיני חלקים מיוחדים, כדי לבנות חלליות ורובוטים.
יש לי אייפד, ספר רישום וכמה עטים. בהתחלה היה לי קשה לצייר, כאילו המוח סירב להניח ולסגת, לפנות מקום לשלווה. לאט לאט נחה דעתי (ממש כך) וכמה רישומים באו לעולם.
אני מתגעגעת לניירות הגדולים, לטמפרה, לצבעי השמן ולצבעי המים. אני מתגעגעת לגינה. בעת זו נובטות הרקפות, בודאי גם הנרקיסים, הדודאים, נוריות הלב. הקלמנטינות מבשילות על העץ. בעולם אחר אני משוטטת יחפה בגינה (בודאי שעם כוס קפה ביד) ובוחנת בעיון את הנבטים הזעירים.
דברים שלמדתי מהים הגדול: כשגל גדול מרים ומפיל, חשוב להתכדרר כדי להגן על הראש. כשהגל עובר אפשר להתיישר ולהמשיך לשחות. כשנקלעים למערבולת צריך להתערבל איתה, לא להלחם בה כי אז מתעייפים וטובעים. המערבולת מערבלת ומוציאה במקום אחר. רק צריך להחזיק מעמד ולא להיבהל. כשזרם חזק מושך ללב הים, לא כדאי לשחות בחזרה לחוף, עדיף פשוט לשחות הצידה.
חדשה ביבשת 