כמעט חודשיים חלפו מאז שיצאנו מביתנו וכבר למעלה מחודש שאנחנו בבנימינה. שוב התעוררתי לפני עלות השחר. כאן, נשמעת נהמת מטוסי הקרב באפלת הלילה הנמוג ורק אחריה פוצחות הציפורים בשירת הבוקר.
נשמט מידינו מה שקראנו לו ״שלנו״. עבורנו זוהי חוויה מוכרת – כבר שמטנו חיים והתחלנו חיים אחרים כמה פעמים בהיסטוריה הפרטית שלנו: במעבר מישראל לארצות הברית, במעבר מארצות הברית לאוסטרליה, במעבר מהבית במערב אוסטרליה לנדודים ולבסוף – בחזרה לקיבוץ מעיין ברוך. בכל פעם השארנו מאחור בית, כלים, רהיטים, בגדים, חברים, נופים אהובים והרגלים ועברנו הלאה, למקום בו נוצקו כל אלה בתבניתם החדשה. זהו שיעור טוב, שכן הכל זמני ושכחת הזמניות מביאה עמה סבל גדול. אפשר ומוטב להודות על מה שיש, דווקא משום זמניותו.
כעת אנו חיים בבית שאינו ביתנו, אך חשים בו נועם ובטחון ולכן קוראים לו, לעת עתה, ביתנו. בקרוב נעבור מכאן. אנו לובשים בגדים שאינם בגדינו ויום אחד ימשיכו הלאה ושוב לא יהיו בגדינו. הכל חולף.
שוב עולה הירח המלא ובזה הירח רוחות עזות נושבות.
בשבת שעברה הרהבנו עוז ונסענו לקיבוץ. הגבעות והרכסים בדרך הוריקו וכוסו בפלומת נבטים. הכבישים היו ריקים ממכוניות כמעט לגמרי. עקפנו את קרית שמונה ממזרח ולבסוף הגענו הביתה. בהיעדרנו יפתה הגינה והטבע המשיך במסע העונות. הגפן השירה את עליה, עלי הרימון הזהיבו ואת הקלמנטינות קטפנו – כתומות להפליא – מהעץ שליד הספסל. פרחו הסתווניות ופרחו גם נרקיסים סתוויים, שהם קטנים ועדינים מן הנרקיס המצוי אך ריחם עז כריחו וכבר נבטו, אם כי מטבע הדברים אינם פורחים עדיין: רקפות, נרקיסים מצויים, אירוסים, דודאים, תורמוסים, ציפורני חתול, מרוות בר למיניהן ועוד רבים.
בהגיענו לבנימינה, בראשית המלחמה, נזכרתי בה״ב, שהיה חבר של חבר בימי תנועת הנוער. הוא היה בן למשפחה ותיקה מזכרון יעקב, בחור מתולתל, נמוך ומוצק, עליז וצחקן. היה נדמה לי שטוב לו, כמו לכולם חוץ ממני באותה תקופה, והוא יודע להיות במקומות הנכונים ולהגיד את המשפטים השנונים, כמו כולם חוץ ממני באותה תקופה. בראשית שנות העשרים לחייו הלך ללמוד משחק בניסן נתיב. זמן מה לאחר מכן הגיעה לאוזניי שמועה שלקח משהו וזה לא עשה לו טוב. אבל את ה״ב עצמו לא ראיתי וגם בזכרון יעקב לא ביקרתי מאז אותן שנות נעורים. בוקר אחד, זמן מה לאחר שהתמקמנו בבנימינה, ישבנו לכוס קפה עם מכר של עידו בבית קפה קטן בחצר פנימית בפאתי מדרחוב זכרון יעקב. פושט יד נכנס לחצר ועבר בין השולחנות. ידו הייתה פשוטה קדימה ועיניו בהו בחלל מבלי להבחין באנשים. הוא לא עצר ליד השולחנות, אלא פסע לאיטו בכף מושטת ולבסוף יצא מתחום בית הקפה ונעלם לו. היה זה איש נמוך ומוצק, תלתליו הדלילים נשזרו לכמה ראסטות קטנות על עורפו. פני הגבר היו כפני הנער, אך מבע השחוק התמידי נמוג ולא בא מבע אחר במקומו.
***
(רשמים ממפגש קהילה בבית גבריאל)
לילה מול כנרת אפלה ובה
אורות רחוקים – מחרוזת רכסים.
סבך קנים מאפיר ועץ תמר עוטפים את שולי הלילה,
מילים וצליליהן רוקמים סביב לבנו כסות חורף.
לנשים תינוקות
לגברים כלי נשק
לזקנים זכרונות, דברי חוכמה ואמרי תלונה
בהיעדר מקום נולד מקום אחֵר
מקום אחַר מקום
בימים אלו אני רושמת הרבה. הקו הוא תמצית, נקודת מיקוד בעיתות פיזור, נקודת ראשית לאחר סוף. כלומר, כשאני לא יודעת איך לצייר אני חוזרת לרישום. כשאני לא יודעת מה לצייר אני מתחילה ברישום. רישום הוא סוג של עוגן וכמו עוגן הוא צולל למעמקים ומחבר אותי למקום.
במצגת כאן למטה יש רישומים שרשמתי בנסיעה לירושלים בחודש מאי, נסיעה אודותיה כתבתי כאן: https://shirleyinamerica.wordpress.com/2023/08/31/מחצית-אלול/
צירפתי גם רישומים מאסיפה שהייתה בקיבוץ בנושא השיוך, מבוקר בבית הקפה בקיבוץ עמיר ומרגעים ליד הכנרת ובחוף דור. בכל עת יש עמי ספר רישום ואני מלקטת רגעי שקט בהם איני נדרשת לדבֵּר, איני נדרשת לדבָר, כולי נוחה להתרשם. אני מתיישבת תחת עץ, על סלע, בפינת החדר, מתבוננת סביב ורושמת.
בשקיעה רבת עננים וגלים דוהרים ישבתי על סלע ורשמתי. הרוח פיזרה חול בשערי ובקפלי בגדיי. הרישום הוא סך כל הרשמים בזמן החולף ועל אף שנדמה כי הוא אוחז ברגע, הרי בעצם אינו אוחז דבר.
חדשה ביבשת 
נפלאה שאת שירלי, כתיבה וציורים קסומים. אהבתי את רישומי הכנרת האחרונים בפוסט זה וגם את כל השאר.
אני עוברת לגור בקרבת מגוריך ואשמח שנפגש סוף סוף
אהבתיאהבתי
איריס, באמת הגיע הזמן שנפגש! מן הראוי שנצא לצייר יחדיו אי שם במרחבים שביני לבינך
אהבתיאהבתי
לגמרי
אהבתיאהבתי