חנוכה בא וחלף לו. את הנרות הראשונים הדלקנו בבית בבנימינה ואילו את הנרות האחרונים הדלקנו בבית בפרדס חנה. ביתנו-לעת-עתה שוכן בסמוך לחורשת אקליפטוסים ובמרחק הליכה קלה מחורשת האורנים שבואדי. בשבועות האחרונים קיימתי בחורשה זו מפגשי רישום נוף שרציתי בכלל לקיים בדשא של המוזיאון בקיבוץ.
כבמעברי חלום בא עלינו שינוי גדול, וכוונתי התממשה במקומה החדש. כעת באות נשים לחורשת האורנים, יושבות בדממה ורושמות. אין מילה שיש בה צורך, כל מילה תסדוק את השקט הזה, בו רוחשות מחטי האורנים ברוח היבשה והקרה, זוהרים העשבים שזה לא מכבר נבטו ותוכים קטנים מצייצים, פוסעים על השביל ומתעופפים לכל עבר.
בבית בבנימינה מצאתי את הספר ״הזהו אדם״ מאת פרימו לוי. בבית בפרדס חנה גיליתי את ״העולם של אתמול״ מאת סטפן צווייג. את שני הספרים הללו כבר קראתי לפני שנים רבות ולפלא בעיניי שחזרו ונמצאו לי בעת זו. בשניהם עדות ענווה למאורעות כבירים. מילותיהם מרחיבות את דעתי, מרככות את לבי ומזכירות לי שאין חדש תחת השמש.
בבקרים עם רוחות מזרחיות אני יוצאת לשחות בים. קור המים אינו מתפוגג גם לאחר שחייה ממושכת ונותר כעובדה שיש להסכין עימה. אני שוחה ושוחה ומודה לאל על חסד הים הגדול. מדי ערב שוקעת השמש בים ולעיתים אני שם, ממול, מציירת עם הזמן המזדרז. גווני אור דועך נמהלים בו ללא הרף.
שבע שנים חלפו מאז יום ראשית החורף, שהיה יום חמישי כמו היום הזה ובו ארזנו את מטלטלינו ויצאנו לדרך, איש ואישה, שלושה ילדים קטנים, כלבה אחת וכעשרה תיקים גדולים. עזבנו את קיבוץ מעיין ברוך ונדדנו אל הבית שחיכה לנו בארץ רחוקה. מאז היו וחלפו בתים נוספים, אחרים, כלים למשפחתנו, פרקים בסיפור. מאורעות רבים נטמנו בקפלי הזמן הזה ונשכחו מן הדעת. דרכנו התפתלה באופן שלא יכולנו לדמותו מראש ואילו יכולנו, ודאי שלא היינו מאמינים. את מה ששכחה הדעת זוכר הלב, ללא מראות ומילים.
בנהריה, מבט אל ראש הנקרה:
בעוד שבוע זה נגמר
אמר האיש ושילח את ילדו הקטן
מעבר לכביש,
אל זרועות הגננת
בשער הגן.
לרגע דמיינתי שדיבר על המלחמה
והגננת אף היא שאלה
מה נגמר? מה?
והאיש ענה: השיפוץ של הבית בחדרה.
בינתיים אצל הסבתא,
בעוד שבוע זה נגמר
ונחזור הביתה.
חדשה ביבשת 