סוף דצמבר, הירח המלא של חודש טבת.
בחורשת האקליפוסים ראיתי סביונים. ברחוב החורש גיליתי ציפורני חתול בשולי המדרכה וברחוב צפניה מצאתי ציפורנית מצרית בסמוך לגדר אבן מתפוררת.
פרדס חנה גדולה ונינוחה, רקומה בתפר הגס והפרום למחצה שבין מעשי האדם לדרך הטבע. המדרכות נוטות על צידן ולעיתים חסרות, ובהיעדרן – דרך עפר או שביל כורכר. הבתים מגוונים ומשתנים משכונה לשכונה.
בחצרות הבתים צומחים עצי פקאן והדרים, פיקוסים וברושים. פה ושם תרנגולות וגדר צבר (ושני חמורים במרעה חוביזות בבית בקצה הרחוב). עשבים שזה לא מכבר נבטו מפלסים את דרכם אל השמש, עוטפים בצמיחתם פיסות רעפים, לבנים שבורות, חלקי צנרת ישנה ועציצים סדוקים, כל אותם דברים הנדחקים לאחורי הבית וממתינים לעת עלומה בה ישוב ויהיה בהם צורך.
בימים שיבואו, יכּרֵך זכרון זמן זה בדעתי בניחוח שיח היצהרון המנוקד, הפורח בפרחים קטנטנים וצנועים למרגלות הברושים, בשביל סְדוּק-הגשמים המוביל אל הואדי.
חלום מוזר חלמתי ובו נמצאתי בקומה העשרים של איזה בניין, איני יודעת היכן. החלום נפתח בפרידה ממארחיי וכשנפרדתי מעליהם הסתבר לי, שעל מנת להגיע אל הקרקע עליי לרדת במדרגות המצויות בתוך הדירות ממש, כלומר הישורת בכל קומה היא הסלון הפתוח למטבח וממנו נמשך המסדרון המוביל אל חדרי השינה. שוב ושוב הצצתי בזהירות ממעלה גרם המדרגות לפני שירדתי חרש וחלפתי בישורת בזריזות אל הגרם שמתחתיו. לרווחתי, היו מרבית החדרים ריקים מאדם ואם היו אנשים, הרי שהיו שקועים במעשיהם ולא חשו בנוכחותי וכך הלכתי וירדתי עד שיצאתי מן הבניין הגדול ורגליי נגעו שוב באדמה.
רישומים מספסל ההורים בחוג של לביא:
מדי יום אני קוראת אודות המלחמה ומהרהרת בביתנו שבקיבוץ, בית קטן וסביבו עצי פרי שנטענו לפני למעלה מעשור. בין העצים שתלנו פקעות נרקיסים, רקפות, דודאים, שום הארגמן, נץ חלב איזמלני, לוף הדור, כלניות, עירית אחת, נוריות אסיה, אירוס אחר הצהריים, נוריות הלב, חבצלת החוף, בן חצב יקינטוני, כדנים, חצבים, אירוס נצרתי (שהתרבה היטב) וזרענו פרגים, פשתה, תורמוסים, תגית ארצישראלית, נורית השדה, דונגית, ציפורני חתול, ציפורניות, מיני מרוות ועוד.
אני משננת את זכרונות הגינה כאדם השב ומונה את ממונו. יש בכך נחמה. בכל רגע אני נזכרת בעוד פרח ששכחתי. בדמיוני אני יוצאת לגינת ביתנו עם שחר, כורעת בין העשבים ספוגי הטל ומעשבת במרץ ובזהירות. שמיכת ערפל מכסה את העמק עד שבאה שמש הבוקר ומסירה אותה מעליו.
בינתיים חולפים השבועות. כמעט שלושה חודשים עברו מאז שיצאנו מביתנו ומצאנו עצמנו בעולם שנברא בפתאומיות. פוסעים אנו בו בזהירות ובמתינות; בהיעדר בסיס איתן, עלולות התנועות החדות לטלטל יתר על המידה. ההכרח מייצר את התנועה והתנועה מתווה את הכיוון, מהמסד ועד הטפחות, ראשית: שפיות ובריאות, אוכל ומחסה, בגדים וכלים. ואז: בית-לעת-עתה, פרנסה טובה, תחומי עניין וביטוי. קודם הילדים ואז אנחנו שנינו. העולם שנותר מאחור, בזמן ובמרחב, מפלס לו נתיב משל עצמו.
שני העולמות מתקיימים, אחוזים במבטי, כקרן אור המאירה אדם ובוראת לו גם את צלו.
כאן, חבל ארץ ובו מישורים גדולים העולים מן הים ונאספים לגבעות. במרחבים סדורים מטעי רימונים, אפרסמונים, זיתים וביניהם שדות. השדות הוריקו ובין הנבטים בקעו ופורחים נרקיסי בר בזרים תְפוּחים. ממזרח לשדות מתקבצות הגבעות, רחבות ונמוכות ועל גבן יערות. ברחובות מתמרים דקלים, אקליפטוסים וקזוארינות. למותני הדקלים נקשרו סרטים צהובים.
כאן, בהיעדר עמק מוקף רכסים, נראית הזריחה מראשיתה והשקיעה עד סופה.
בוקר יום חמישי.
עלמה ועידו נפרדו מעלינו, זו ללימודיה וזה לעמל יומו. את טליה הבאנו לדקלה הצורפת ממושב עמיקם, שמארחת את טליה אצלה בסטודיו ונותנת לה להשתמש בציוד ולצרוף תכשיטים מתי שטליה רוצה ודקלה פנויה. בצפון הייתה טליה צורפת בסטודיו של פאולה בקיבוץ להבות הבשן, אבל אנחנו לא בצפון וגם פאולה נסעה בתחילת המלחמה ומי יודע מתי תחזור, מתי כולנו נחזור ומה יהיה בשובנו. את שאלותינו זנחנו לעת עתה ואנו נישאים בזרם המאורעות, רוקמים את חיינו מיום למשנהו, מודים על מה שיש ונמנעים מתוכניות גדולות. גם זה שיעור.
ממושב עמיקם נסענו לביא ואנוכי ליער אלונה וטיפסנו במעלה גבעה כמעט עד לפסגתה. עצרנו בפיסת אחו שטופת שמש, התיישבנו על העשב הרך והתחממנו באור הנעים. היו לנו בתיק פומלה אדומה שלביא קילף במומחיות ועוגיות שטליה הכינה בשעת בוקר מוקדמת. בעשב פרחו עשרות חינניות וגם דודאים וכרכומים. הכלניות והרקפות רק החלו לפרוח ועל כן היו מהן מעטות. סביב האלות והאלונים נכרכו גבעולי הזלזלת ופרחיהם דמויי הפעמון נתלו מן הענפים. הכל היה כל כך יפה. רכבים נסעו בכביש המרוחק ואנו השקפנו עליהם ממעל. גם ראינו סוס ורוכבו פוסעים הרחק בשדה חרוש.
בסבך היער גילינו אוהל גדול ונדמה היה שמישהו גר שם. אוהלים אחרים נראו מסודרים ומצויידים אך נטושים. אחר כך שאלתי את דקלה והיא אמרה לי שמתגוררים שם היפים. היפים של ממש? שאלתי, מהסיקסטיז? ודקלה אמרה – היפים מפרדס חנה. אבל אם תשאלי אותם איפה הם גרים יאמרו לך שהם גרים בכל מקום ונודדים ברחבי הארץ.
ככל שהדברים נוגעים לציור, יש ברשותי ספרי רישום ועטים, צבעי מים ואייפד, כפי שהיו ברשותי בפעמים אחרות בהן נדרשתי לצמצום מכורח הנסיבות ומצאתי אותו מבורך, כמו הרעב לשובע, המנוחה לעשייה, הויתור לעקשנות. כעת אני מתגעגעת לפיגמנטים ולצבעי השמן ומתענגת על הגעגוע, כך שאינו הופך לתסכול.
בחדווה אני פונה אל הרישום בעט ושוב מאלפת את צבעי המים לאחר חודשים ארוכים בהם לא נפגשנו. או שמא הם מאלפים אותי? באייפד אני רושמת זמן חטוף, צבעים חולפים וזכרון נופים. ביום מן הימים אולי יהפכו מראות אלו לציורים של ממש, כפי שכבר קרה בעבר.
בימי רביעי בבוקר אני יורדת לואדי ופורשת מחצלת גדולה בינות לעצי האורן. כמה נשים מגיעות ויחד אנו מתבוננות, רושמות את הנוף בשקט, או שוקעות בשיחות המושכות ונושאות את נפשותינו הרחק מהמולת היומיום וצער המלחמה, מן התלונה והחשש, הדאגה והייאוש. ללא שכחה, התעלמות או בריחה, בְּרָכּוּת אנו נוטלות את דעתנו ומניחות אותה לשעה קלה לנוכח עינינו, בעולם זה בו הולם כוח החיים כתוף באוזני המאזין הקשוב, אוחז בידו ומביא לו מרפא.
חדשה ביבשת 