תום עולם (זמן בסוגריים)

בוקר יום שני, שנה אזרחית חדשה. הבוקר הקצתי מחלום ובו היינו בקיבוץ, שלא נראה כמו הקיבוץ, אך בחלום ידענו שזהו ביתנו. ילדינו (שהיו בחלום צעירים מכפי שהם כעת) שיחקו בגינה, מעבר לה היה מקלט ואנו ישבנו ואוזנינו כרויות לכל רחש דמוי אזעקה, או שריקת טיל קרב ובא, על מנת שנספיק לזנק על רגלינו, לכנס את הילדים ולהכניסם למקלט. שמש החורף הרכה ליטפה את פנינו ואת זרועותינו.

***

בבוקר חורף בחוף הים,

נזכרתי לפתע בנורית ומה-היה-שמו

שפגשנו בקיץ על גדת הנהר.

–

היא והוא באו ברכב עד שפת המים,

היא צבועת שיער והוא חסר שיניים.

עם מוסיקה ובירות וכסאות מתקפלים

ולנו קפה ומחצלת ומילים על מילים.

—

והיה נדמה שאחזנו בנצח, או לפחות

הבטנו בו מבעד למאורעות החוזרים.

גם את אהבתם ראינו מבעד לאהבתנו.

–

ולא שחשבנו, אך אילו נדרשנו היינו אומרות

שיהיה כך עד תום הקיץ, עד תום ילדוּת, עד תום האנשים.

עד תום עולם

ואיננו.

הלכתי השבוע עם הילדים למכולת של אבי, שהיה פעם מורה לפיזיקה, אבל עזב את ההוראה ופתח מכולת כדי להרויח יותר כסף. בדרך ראינו שיח מטפס בראשית פריחתו. הביטו, אמרתי להם, זו אורנית לוהבת, אבל משום מה היא מקדימה – בדרך כלל היא מתחילה לפרוח רק בינואר. ואז הבנתי שכבר ינואר וראיתי כי בתוכי מונח שעון שעמד מלכת בראשית הסתיו וכל מה שקרה בינתיים הוא כמו זמן בסוגריים. זמן זה חולף ואנו צפים בו וצופים בו.

ביריד בואדי:

ביתנו-לעת-עתה נמצא בקצה סמטה ובה שמונה בתים.

מולנו גרים דויד ואתי, שלהם ילדים בוגרים המשרתים כרגע במילואים. ביום הראשון להגיענו הגיח דוד מפתח ביתו ופצח בהסבר ממושך אודות תולדות שלושת מגרשי החנייה בקצה הסמטה (מעשה ידיו, פעם הכל היה רק חול וכולרה) וסדרי החנייה (הכל שלו), על מנת שחלילה לא נשגה ונחנה בחנייה לא לנו. לבסוף הוסיף בנדיבות כי בכל עת שמגיעים אלינו אורחים רשאים אנו לסור אליהם ולבקש רשות להשתמש באחת החניות, על בסיס מקום פנוי ולזמן מוגבל בלבד.

בבית הצמוד לשלנו גרה ריבי הרָבָּה, שלה קהילה מקומית ובנוסף היא עובדת כרבּה ארצישראלית, כלומר מעניקה שירותי קהילה לפי הצורך, כגון הכנה לבת או בר מצווה, טקסי חגים ומועדים ועוד. כשרק הגענו, סרה לבקר והביאה עוגת שוקולד מצוינת מעשה ידיה.

מולה, בבית הצמוד לביתם של דוד ואתי, גרים אוּרי, יסמין וילדיהם. אוּרי הוא הרב של קהילת חב״ד בפרדס חנה. כשרק הגענו דפקו בדלתנו יסמין ובתה מוּשקי והביאו עוגת שמרים. משנודע ליסמין שחסרות לנו שמיכות חמות הלכה והביאה שקית תפוחה מלאה בשמיכות ובמצעים. מוּשקי היא בת שלוש עשרה וקרויה על שם הרבנית חיה-מוּשקא, אשתו של הרבי מלובביץ׳. כשתמהתי על השם שלא שמעתי מעודי, גיחך אורי וסיפר שבכיתה של מוּשקי יש עוד לפחות שתים עשרה בנות שקרויות על שם אותה רבנית.

בשני הבתים הבאים גרים זה מול זה אדיר ואדיר, האחד עם לימור והשני עם אלכס ולהם ילדים בכל מיני גילאים. ולבסוף ישנם הבתים בקצה הסמטה שדלתותיהם פונות אל הרחוב ומשום כך אין דייריהם מעורים בהווי הסמטה והם ממעטים לפסוע בה.

בעודי ממפה להנאתי את שוכני הסימטה ויודעת אפילו לומר בודאות שלדוד יש אוטו אפור כהה, לריבה יש אוטו אפור בהיר ולאלכס יש אוטו ירוק, יכולה אני לשער (ולא תהיה זו השערה פרועה במיוחד) כי עידו כבר סיים את מיפוי כלי הרכב ברחבי השכונה כולה והוא יודע מי נוהג במה (לא רק צבע, תארו לעצמכם, אלא גם חברה ודגם) מתי יוצאים וחוזרים אותם רכבים ובעת שבעליהם יוצאים ממכוניותיהם – לאילו בתים הם נכנסים. כך היא תשומת הלב, הפוסעת בחדווה בעקבות הסקרנות הטבעית ומאירה לכל אחד מאיתנו קיום משל עצמו וכל אלו שוכנים יחדיו במבנה מוסכם (פחות או יותר) שאנו קוראים לו: עולם.

***

בשיחתנו שמענו, קולך השתנה

וידענו, בינינו תהום מלחמה.

עוד ידענו, מצועף שיחת חול ואהבה,

אותךָ,

שכּן הקְרב קָרָב ובא

קרע את הרוך מעלייך

ושׂם מאחורי שמורות עינייך

מראות שהמילים להם

הן הד חלול, מתכת עקומה

ומוטב כעת לתת

לאור השמש, לרחש הגלים

לילדים המלקטים זכוכית ים וקונכיות

להיות,

בשקט.

–

מוטב כי נשוחח עם רדת הלילה

בעת שירדמו הילדים ויחלמו את מערבולות היום,

נבואות המחר ישלחו אדוות בעפעפיהם.

באריג הלילה תרקום בזהירות

סיפורי קצוֹת נפש וגוף

ויהיו לנו לגשר, אך לא תהיה התהום למישור.

זכרון שמש חורף שוקעת בנסיעה מגבעת עדה לכיוון פרדס חנה.

בעת שאני מציירת שבילים ודרכים, אני נזכרת בדדי ובשיחות ששוחחנו אודות קומפוזיציות בציור נוף. שוחחנו על מיקומו של קו האופק, על התנועה מימין לשמאל ועל הבחירה בנוף, שלעיתים אינה מודעת כלל, או נדמית ככורח הנסיבות. בכל נוף משתקפת מהות הצייר ואין דין ציירי ההר כציירי העמק, למשל. זכור לי כי בעת שנסבה שיחתנו על ציירי השבילים, נד דדי בראשו בעצב ועל אף שאיני זוכרת את דבריו במדויק, הרי זכורה לי עמדתו המסויגת, כאילו היה השביל אלמנט המזיק לבריאות הצייר.

אולי סבר שלציירי השבילים אין כיוון ולכן כמהים הם לשביל, להתבונן בו עד לקצהו הנעלם ולפסוע בו בצעדי קו וכתם. משזימן לי כעת העולם את השביל שבואדי אני מזהה: ככל שנמשכת העין לקצה השביל המצוי במעמקי הציור, כך הולך ומתכנס המבט מן האופק הרחב, כמו אלומת אור שהיא רחבה בתחילתה אך משהוטלה הרחק, אינה מאירה אלא נקודה זעירה במרחקים.

אתמול בשבת, משעות אחר הצהרים ועד שעות הלילה המאוחרות, חגגה מירי את יום הולדתה השבעים בבית אבן עתיק וגדול מידות שהלם להפליא את כלת השמחה ואת אופי האירוע. מכל רחבי הארץ התכנסו עשרות רבות של נשים וגברים; חבריה וחברותיה, תלמידותיה ובני משפחתה, תינוקות ופעוטות, ילדים ובני נוער, נשים וגברים בכל גיל וסגנון שניתן להעלות על הדעת. משותפת לכולם אהבתם למירי וגם אהבת המוסיקה והמחול. במשך שעות, ישבו ושוחחו, ניגנו ורקדו, מחאו כפיים והתחבקו. פגשתי פנים מאחורי שמות וגם נשים וגברים שלא ראיתי כבר עשר, חמש עשרה, עשרים שנים.

שמחתי מאוד לפגוש את אליה, שרקדה איתי אצל מירי בחוג שהיה במעיין ברוך לפני שני חורפים ומאז נפגשנו פה ושם בסדנאות של מירי ובחודשים האחרונים לא התראינו כלל. אליה בונה את ביתה בקרית שמונה, אבל עכשו מתגוררת עם חמותה בשער הגולן. בעלה מגויס מזה שלושה חודשים ומגיע הביתה לעיתים רחוקות.

פגשתי גם את רויטל, שנראתה לי מוכרת ואני לה עד שהסתבר שנפגשנו בפעם אחת ויחידה, בשמיני באוקטובר, ביום בו עזבנו את הקיבוץ ונסענו להורים של עידו ומרוב שהיינו חסרי מנוח יצאנו מביתם והלכנו להתנדב במרכז המפונים בקיבוץ גליל ים. שם פגשנו את רויטל, שהתרוצצה כה וכה וניצחה על סידור התרומות וחלוקת המזון. בהנחייתה, קיפלנו וסידרנו בגדים לפי מידות, פרקנו ארגזים של אוכל, מברשות שיניים, מברשות שיעור, סבונים, גרביים ועוד עבור משפחות שפונו מישובי הדרום והגיעו בהמוניהן לקיבוץ גליל ים משעות הצהרים ואילך.

בפינות הישיבה וסביב שולחנות האוכל נשמעו פה ושם שיחות זהירות אודות המלחמה, אך האהבה למירי, השמחה הפשוטה על קיומה כאור בוהק ויחודי בחייהם של כל אלו שהתקבצו ובאו לחגוג עימה – אלו האפילו על ידיעת מאורעות העולם, ושטפו את כולנו בזרמים עזים ונחושים, כאפיקי מים ההולכים וזורמים בנקיקים עד שהם חוברים יחד והופכים לנהר גדול.