שמש כמו ירח

נודע לי אודות מותה של עליזה נווה-אנקורי, שהייתה המחנכת שלי בכיתות ג׳-ה׳ בבית הספר היסודי על שם א.ד גורדון בחולון. מנהג היה לעליזה: בכל מסיבת כיתה או יום הולדת הייתה מגיעה לבית החוגגים עם מקרן שקופיות ואקורדיון ומושיבה את כולנו לשירה בציבור. חתן או כלת השמחה היו אחראים על העברת השקופיות, עליזה ניגנה באקורדיון ויחדיו התגודדנו ושרנו בקול רם ובגרון ניחר את מיטב שירי ארצנו.

מנהג זה, כך אמרה לנו עליזה, נועד למנוע את התדרדרותנו לישיבה על הברזלים מול קולנוע ארמון. מניעה זו אכן עלתה בידה ולא התדרדרנו ובינתיים גם קולנוע ארמון עבר מן העולם וברזליו עימו. הנה צילום שצילמה פעם (1984?) ופירסמה אתמול אימו של א׳ חברי לכיתה (אני מימין, בחולצה עם השבלולים):

אהבתי מאוד את עליזה, אהבה זהירה ומלאת יראה. על אף שתמיד המתינה לי בשולי התעודה הערה בכתב ידה בנוגע לשירבוטיי הבלתי נלאים במחברות בית הספר, בכל אופן המשיכה ועודדה את חדוות היצירה שפעמה בי.

פעם רכשה עבורי מתנה בסוף שנת הלימודים: ערכת מלאכת יד שהיו בה נוצות צבעוניות, עיניים זזות, דבק, אולי גם פיסות לבד. חשתי שהביטה לתוכי והבחינה במה שלא יכולתי לתאר במילים ותחושה זו הייתה יקרה לי מפז. בעידודה, התנדבתי למשימת איור עיתון בית הספר. מדי יום חמישי הייתי יוצאת ברוב טקס מהכיתה והולכת אל חדר המורים, שם המתין לי עותק בודד, מהודק לנייר סטנסיל סגול. תפקידי היה לצייר את שם העיתון בראש הדף וגם ניתנה לי הרשות להוסיף רישומים קטנים בהתאם לתוכן הכתוב.

כשחינכה אותנו הייתה בערך בת שלושים ושש, או כמו שנהגה לומר בחיוך – בת שש עשרה עם עשרים שנות נסיון. אחר כך נפרדו דרכינו וגם עליזה המשיכה הלאה בנתיב חייה. נפגשנו שוב, עוד פעם אחת ויחידה, לפני כעשרים שנים, עת ביקרה בתערוכת היחיד שהצגתי בגלריה תל אביבית. שמחנו מאוד לראות זו את זו.

מורשתה לי היא תשומת הלב המעודנת לפוסעים בראשיתה של דרך ארוכה והמבט החם המאשר כי טמונים בנו אוצרות שטרם עמדנו על טיבם ויכולות שעוד תבוא שעתן להתגלות ולפרוח. זכרה הינו ברוך.

***

מזה כשלושה חודשים נעדר ולא ידעו מה עלה בגורלו. לבסוף נודע כי נרצח. המשפחה ישבה שבעה בחדר צדדי בקומת הקרקע של בניין גבוה מול חוף הים בנתניה. הים סער ועננים גדולים נסעו בשמיים. נסעתי לנחם את אחותו, שבימים כתיקונם מתגוררת עם משפחתה בבית שמאחורי ביתנו בקיבוץ.

זיהיתי את אשתו ובתו שחזרו מהשבי. שוחחתי עם שלושה מבקרים שיחות חולין קטנות ואחרי שעזבתי חשבתי שאולי הייתי צריכה לגשת, להציג את עצמי ולהביע תנחומים, אבל באותם הרגעים כאילו הפרידה בינינו חומה עבה ושקופה ולא ניגשתי. על שולחן בצד החדר הוצבו ארבעה צילומים ממוסגרים; כמדומני שניים מילדותו ושניים מבגרותו. על השולחן הונח פתק ובו נכתב: למי שיש צילומים נוספים בבקשה לשלוח לאימייל (וכאן הופיעה כתובת האימייל).

מאוחר יותר, בנסיעה בכביש המהיר מול קשת שנמתחה לרוחב השמיים, הבנתי שלא נותרו אלבומים.

יום עם שמש כמו ירח, בוקר של ציור בואדי. בהיעדר האור כבדו צבעי העולם. נדמה היה שאין טעם לפתוח את ערכת צבעי המים ולכן בחרתי בעט שחור והפניתי את מבטי דרומה, אל מקבץ האורנים בחלקו הדרומי של הואדי, שבימים שטופי שמש הוא בוהק ולא ניתן להביט בו ממושכות.