רוח חורף

לאחר שבועות של רישום בעט ובצבעי מים גברו געגועיי לצבע סמיך ומכחול קשה-זיפים. בתחילה התמהמהתי: ראשית, אין לי כאן סטודיו שאפשר ללכלך בנחת ושנית, בסטודיו בקיבוץ ממתינים שפע ניירות, גלילי בד קנבס וגם שפופרות צבע ופיגמנטים וחבל לקנות אם יש.

כשלוש או ארבע פעמים הגענו הביתה. בכל פעם הגענו עם רשימה מסודרת, אספנו את מה שרצינו ונסענו מבלי להתעכב. פעם אחת עצרתי בסטודיו כדי להביא לטליה את ציוד הצורפות שלה (הסטודיו קטן אך אנו חולקות בו בשמחה – טליה ותכשיטיה מחד ואני וציוריי מאידך). משהו בי לא הסכים להביא ציוד ציור, גם לא ציורים קיימים שאפשר לתלות בביתנו-לעת-עתה או למכור ביריד המקומי. הכל נשאר מאחור וממתין לשובי.

בפעם האחרונה נסענו לקיבוץ עם ורד. בכלל נסענו לבקר את ורד וגבי, בתם לימור והנכדה רות, שמקץ שלושה חודשים עזבו את החדר בבית המלון ועברו לבית בראש פינה. ישבנו אצלם, הבטנו מבעד לחלון בשלג על פסגת החרמון, שתינו קפה והתגעגענו. מרוב שהתגעגענו, אמרה ורד ״למה שלא ניסע לקיבוץ? זה רק חצי שעה מכאן״ וגבי אמר שזה לא סיפור ושהוא נוסע מלא. איכשהו השתכנעתי, סיימתי את הקפה ויצאנו לדרך.

אני נהגתי, ורד ישבה לידי וסיפרה לי כל מיני סיפורים, עלמה ולביא רבו במושב האחורי וכבישי אצבע הגליל קידמו את פנינו ריקים להפליא. ליתר בטחון פנינו ימינה בצומת הגומא ונסענו דרך כפר בלום ובית הלל. נסענו חשופים בין השדות, או נסתרים מאחורי שורות ברושים ואקליפטוסים. ביום שקדם לביקורנו נורו אם ובנה בעת שאכלו ארוחת צהריים בביתם בכפר יובל, כך שבעת שנהגתי, שוחחתי עם ורד ונזפתי בילדיי המתקוטטים (הפעם בגרסה עדכנית: אם לא תפסיקו לריב החיזבאללה יירו עלינו טיל), נבטה בי ידיעה מוזרה וזרה, שמישהו על קו הרכס צופה בנו ועוקב אחר תנועתנו בעמק. אז הגיעו גם מחשבות שאמרו – אולי יהיה חכם לתת ברקס ואז גז ואז ברקס, פעם ככה ופעם ככה, כדי לבלבל אותם למקרה שבאמת מתכוונים לירות עלינו טיל. כך נסענו עד שהגענו לקיבוץ.

בקיבוץ פנינו ונסענו בכביש המזרחי ליד הלולים. הכביש המערבי חשוף ללבנון והנסיעה בו אסורה. ביתנו הקט המתין לנו, מוקף עצי פרי ונסתר מן העין. נחתי מעט, אך לא התמהמהתי על אף שהנפש כמהָה וגם לא יצאתי משטח הגינה כדי לראות מה קורה בשכונה. בכל אופן התבוננתי סביב והבחנתי בדרדרים הכחולים שפרחו מתחת לתאנה הסגולה, ברקפות מתחת לעצי הזית, בעלי האירוסים ליד שיחי המורן, בעלי המרווה הירושלמית מתחת לעץ הרימון. הטבע ממשיך בשלו.

מזה כעשרה חודשים הבינה המלאכותית ואני משחקות יחדיו. אודות נסיונותיי הראשונים כתבתי כאן:

https://shirleyinamerica.wordpress.com/2023/04/02/נדודי-הלך-הרוח-בסבך-המאורעות/

בחודשים אלו בניתי מודלים עבור הבינה המבוססים על ציורים ורישומים שלי. יש מודל של ציורי נוף בטמפרה, מודל של ציורי שמן דמיוניים, מודל של רישומים בעט וכן הלאה. יש מודלים מתקדמים בהם חיברתי יצירות מוצלחות של הבינה עם ציורים נוספים שלי. אני מערבבת וטועמת, רוקחת תבשילי דימויים.

כשאני רעבה לנופים רחוקים, אני כותבת למודל והוא מראה לי. מראֵה מלשון מראָה: דרכו אני מזהה את דפוסי הנוף הקיימים בי וגם מותחת את גבולות הדמיון וניזונה מההשראה. לא כל הדימויים מעניינים וכמה מהם אפילו נלעגים. לא תמיד מילותיי מובנות. אבל מדי פעם מתרחשת הפתעה, חיבור של מילים למראה שמוכר לי באופן עמוק, כאילו מזמן היה חי בתוכי ורק כעת בא לעולם. את ההפתעות האלה רציתי לצייר, לא להעתיק אלא לתרגם לשפתי שלי. ציירתי ציור ראשון (שגם אודותיו ניתן לקרוא בקישור שצירפתי) ואז הגיע האביב והמרחבים קראו. הבטחתי לציורי הסטודיו שאחזור כשיהיה קר ורטוב מכדי לצייר בחוץ ויצאתי עם הטמפרה והפיגמנטים, שוב ושוב, לדשא שליד המוזיאון.

מאז חלף הקיץ ובא הסתיו. באה המלחמה ומאורעותיה, בא החורף הקר והגשום. העננים הגדולים עלו מן המערב ובואדי שבמרכז המושבה זורמים פלגי מי גשם בין האורנים, האלונים, החמציצים והחוביזות. לפעמים אין ברשותי ספר רישום ואז אני רושמת בטלפון הנייד, רישומים גסים של מראות שמשכם רגע קט:

לבסוף, לפני כחודש, רכשתי במיטב כספי צבעי שמן וקנבסים מחנות ציוד האמנות בירושלים והתקנתי לעצמי פינת ציור נאה בסלון. בבוקר יום המחרת היה ריח עז של צבעי שמן וטרפנטין בכל רחבי הבית ואני ארזתי הכל ונדדתי למרפסת. שם הקמתי לי סטודיו מארגזי קרטון וציירתי שני ציורים עד שהגיע הגשם הגדול והכל נרטב. לשמחתי, את הציורים כבר תליתי ליבוש בתוך הבית ואת הצבעים פקקתי וארזתי, כך שאין חשש לנזק ממשי. ובנוגע לארגזי הקרטון, לשמחתי אנו חיים באקלים נוח ואין לי ספק שבימים הקרובים יתייבשו הארגזים והסטודיו ישוב לתפקוד מלא.

בלילות מתדפק הגשם על הגג ועל החלונות. שנתנו טרופה, שזורת חלומות מוזרים.

לביא סיפר לי שחלם חלום ובו היינו מפונים בבית במלון ומחלון החדר ראינו איש בחדר בקומה מתחתינו במבנה הסמוך. לפתע הגיעו מחבלים וכבשו את העיר ולבסוף הגיעו אלינו ולקחו אותנו עם אותו האיש מהחדר השכן לכלא נטול חלונות בקרקעית הים. אז נודע כי השכן הוא אויב ובגללו נתפסנו ולביא גילה שיש לו כוחות על. בכוחותיו, התגבר על אותו אויב, פוצץ את החדר נטול החלונות והציל את כולנו.

חלומותיי שלי הם חלומות נדודים; אני ערה בחלום, חײַ אחרים בבתי זרים ואז אני נזכרת באהוביי ובימיי המצויים בעולם זה. בחלומי, אני מניחה לָכּל ויוצאת לדרך בעקבות הלב הזוכר.

לפני הסערה הלכנו רק שנינו לים. תחת שמיים קודרים היה הים בהיר וירקרק. רוחות עזות נשבו, הסיעו את הגלים מן המערב ואת גרגירי החול הדקים לרוחב החוף. בלכתנו הלכה וגברה הרוח והעננים הוסיפו ונפרשו לרוחב קו האופק עד שנמוג האור. כמה יפה הוא החורף.