עם בוא האור

ביום ראשון אחר הצהריים נסעתי לקיבוץ. היה לי טרמפ עם ס׳. נסענו צפונה בגשם ובערפל, קנינו קפה וחטיפים בבת שלמה וכל הדרך שוחחנו על החיים. לאט לאט נעלמו המכוניות ולבסוף, מיסוד המעלה וצפונה, היינו כמעט לגמרי לבדנו. בצומת הגומא ס׳ המשיך ישר לקרית שמונה, אבל שינה את דעתו, פנה ימינה בצומת של מינימרקט מור ונסע מסביב, דרך בית הלל. בסוף הגענו למעיין ברוך. ס׳ הוריד אותי בבית ונסע.

נכנסתי הביתה. לבית היה ריח טוב, לא מאוורר אבל גם לא טחוב. לא הדלקתי מזגן ולא פתחתי חלון, רק חלצתי את המגפיים וישבתי קצת. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת ומכיון שהגעתי כדי לבדוק את מצב הדירות השכורות, החלטתי לא להתמהמה ולהתחיל בבדיקה עוד הערב. הקיבוץ היה ריק מאוד, שקט מאוד וחשוך מאוד. חשבתי שזה יהיה מוזר ולא נעים, אבל דווקא התענגתי על הלילה ועלו בי זכרונות של טיולים עם מיקה בלילות החורף. גם אז הייתי לגמרי לבדי, אם כי בדירות סביב זמזמו מנועי המזגנים ונשמעו קולות בני האדם מבעד לחלונות המוגפים. הפעם, קול דממה דקה.

פצחתי בשכונה מעל הבריכה. בית אחר בית – סיבוב מפתח במנעול, כניסה. מרחרחת את הבית. על פי רוב היה ריח נעים ולפעמים אפילו מבושם. מדליקה אור, או את הפנס של הטלפון אם המתג הראשי מנותק. עוברת בחדרים, במטבח, באמבטיה. בודקת תקרה וקירות. יוצאת ונועלת. פה ושם משקה עציץ, סוגרת מכסה אסלה. כותבת לעצמי וכותבת לדייר. כל זאת עשיתי במן קור רוח מנותק, שמחה מתוקף תפקידי לראות שהבתים במצב טוב, ובו זמנית, מתחת לפני השטח רושמת בלבי רשמי חיים שנעצרו – שמיכה סתורה, בגדים מונחים ברישול על הספה, סחלב שבינתיים נבל לגמרי על שולחן הקפה בסלון, עם כרטיס ברכה תחוב באריזת הצלופן. ספל בכיור. ספר פתוח. אחרי כמה שעות רציתי מאוד לעצור. שבתי הביתה, ישבתי ליד שולחן המטבח, שתיתי כוסית מבקבוק מאובק שמצאתי במזווה וציירתי באייפד. הלילה המשיך בשתיקתו.

השקט היה מופלא ועמוק, אך הדעת המתינה לקולות המלחמה שלא באו ורק יללות התנים נדדו במרחב האפל. ציירתי והקשבתי. לבסוף התכרבלתי בשמיכה ונרדמתי בבגדיי על המיטה של טליה.

התעוררתי לפני עלות השחר, עוד לפני שירת הציפורים. מבעד לחרכי התריס ניבט הכחול העמוק של ראשית היום. בימים רחוקים הייתי מזנקת על רגליי ויוצאת לעשב בגינה, בכפכפים ספוגי טל ועם כוס קפה ביד. אבל הפעם המשכתי לשכב והאזנתי לשקט, שלא היו בו כל אותם דברים שפעם היו בו, כמו רחש מכונית בכביש המרוחק, המיית המרססות במטעים הסובבים את הקיבוץ, קולות האנשים המתעוררים שאינם נשמעים ממש, אך היעדרם נשמע היטב. לבסוף יצאתי מהמיטה וגם הציפורים פצחו בשיר. פעם שמעתי שהציפורים מתחילות לשיר בדיוק ברגע שהעצים מפסיקים לפלוט פחמן דו חמצני ומתחילים לפלוט חמצן. עם בוא האור.

קצת אחרי הזריחה הלכתי לשתות קפה ראשון עם א׳ וקפה שני עם ס׳ ושוב יצאתי לדרך בין הבתים. אחרי שעתיים ירדתי לסטודיו להביא משהו לטליה ובדרך פגשתי את סוּפָּרין התאילנדי שנסע הביתה בתחילת המלחמה ובינתיים חזר לעבוד במטעים. סוּפָּרין רצה להראות לי איזה גגות כבר ניקה ולכן הלכנו ביחד למרכז הקיבוץ. סוּפָּרין לא מדבר אנגלית ועברית ואני לא מדברת תאילנדית, אך יש בינינו תקשורת מבוססת אינטרנט: אני כותבת לו הודעה באנגלית, הוא מעתיק ומדביק בדפדפן ומקבל את התרגום לתאילנדית. אז הוא מהמהם yes yes או no no ואם צריך יותר מזה הוא מקליד אצלו בתאילנדית ואני מתרגמת בחזרה לאנגלית בצד שלי. בעודנו הולכים עצר לידנו עלי הגנן, ירד מהקלאב קאר ונתן לי חיבוק גדול. בדרך כלל אנחנו משוחחים על צמחים ובפרט על הבוסתן בבית שלו במג׳ד אל כרוּם. עכשו שמחנו, אבל הזדרזנו. אז הופיע פשיש, שבימים כתיקונם ידיו עמוסות בעבודות תחזוקה בדירות השכורות ועכשיו היה לי בשבילו רק מקרה של תריס זכוכית סדוק וידית דלת מתנדנדת. בינתיים אץ לו סוּפּרין במעלה השביל ואני נפרדתי מעֲלִי ומפשיש ומיהרתי לעברו.

פתאום התחילה אזעקה והופיעה הודעה באפליקציה על כלי טיס עוין. סוּפּרין ואני הסתתרנו במרפסת הבית הקרובה הסמוך וחיכינו בסבלנות בינות לעציצים, שעוּנים על הקלנועית הנטושה. הראיתי לסוּפּרין במפה שבטלפון איזה גגות צריך לנקות והוא הראה לי מה הוא כבר ניקה (את גגות גני הילדים). אז נפרדנו: הוא הלך לכיוון אחד ואני לכיוון השני.

הגעתי למשרד, השקיתי את הסוקולנטים מתחת לגגון הקטן והכנתי לי כוס קפה במזכירות. גיליתי ששכחתי את השקית עם הדברים לטליה איפשהו בדרך וחזרתי על עקבותיי עד שמצאתי אותה. תוך כדי ניחמתי את עצמי במחשבה שאולי מוטב כך, שאלמלא היה עליי לחפש את השקית, לא הייתי מפסיקה לבדוק את הבתים וכנראה הייתה נחוצה קצת הפסקה. לבסוף מצאתי את השקית ליד אותה מרפסת.

חזרתי הביתה וקיבצתי יחדיו את התרמיל שלי, השקית לטליה, ברוקולי שקטפתי מערוגת הירק וקלמנטינות אחרונות מהעץ. התפעלתי מהכלניות, השקיתי את העציצים והאכלתי את דגיגי הבריכה. מאחורי הבית פרחו שפע רקפות, אך את חלקת הדרדרים הכחולים קצרו הגננים. הייתה בי השלמה שקטה. עישבתי כמה עשבים שעתידים היו להבשיל לכדי קוצים אימתניים והנחתי לשאר.

לקראת הצהריים גיליתי נזילות בשלוש דירות והזעקתי את משה שהגיע מקיבוץ דפנה עם הבן שלו וביחד ניקו, אטמו ובאופן כללי עבדו במרץ רב על מנת ״לסיים את הכל לפני שמתחיל הבלאגן, בערך בסביבות שלוש״, כך הסביר לי משה והמליץ לי למצוא לעצמי טרמפ דרומה בערך במועד זה וגם אמר שישמח להסיע אותי אם אצטרך. א׳ מהחמ״ל כתבה לי וחיברה אותי לאחד מוותיקי הקיבוץ. ברבע לשלוש חיכיתי לו בש.ג ובינתיים הקשבתי למילואימניקים ולחברי כיתות הכוננות. אחד המילואימניקים סיפר שחברה שלו רוצה מגנטים לחתונה אבל הוא לא מסכים. ״עזוב אותך אחי״ ענה לו השני, ״מגנטים זה הקטע״. ״אמרתי לה גם״ המשיך המילואימניק הראשון, ״שנגיש הכל בחד פעמי והיא נגנבה עליי״. ״אחי אתה דפוק״ ענה לו רעהו בהשתוממות כנה, ״מי מגיש בחד פעמי בחתונה?! מה נסגר איתך?״

אז הגיע צ׳ ונסעתי איתו עד לתחנת האוטובוס בצומת הגומא. בדרך סיפר לי על טיולים שטייל באיזור הכרמל.

שבוע קודם לכן חגגתי את יום הולדתי החמישים. היה זה יום של שמש רכה ובוהקת, יום נעים אחרי גשם ולפני הגשם הבא. ביקרנו במערות האדם הקדמון בכרמל ומשם המשכנו במסלול של נחל מערות. ציפורים צייצו מכל עבר, באלונים נשמע זמזום הדבורים העמלות וגבוה בשמיים, נסתרים מהעין, חלפו מטוסי הקרב. במדרון המוריק פרחו כלניות, רקפות ושיחי קידה שעירה, שהיא לא ממש שעירה, אבל מאוד קוצנית. בשביל מתפתל טיפסנו ונכנסנו ליער אורנים בו פרחו בלבן שיחי לוטם מרווני. אז יצאנו אל המערב והים נפרש למרגלותינו. היכן שהסתיימו העצים נתקלתי בפרח אחד ויחיד של רומוליאה צידונית, שגדֵלָה בישראל ובלבנון ולא בשום מקום אחר בעולם. פעם צמחה לנו רומוליאה בגינה, אבל משהו לא נראה לה ולאחר כשנתיים חדלה לנבוט ונעלמה לה. כשחזרנו אל הבית, טרח עידו ובישל ארוחת ערב מצויינת והילדים שטפו את הכלים.

היה זה יום הולדת נפלא, שקט ויפה ומלא באהבה. בפשטות רבה אני מודה על החיים שמפעמים בי ועל המאורעות שבאים לפתחי.