פרק זמן

ביערות ובשדות פורחים פרחי אביב.

שוב ביקרנו בקיבוץ. בתוכי חלף זמן רב, אך בעולם חלפה עונה – עוד עונה – ובא החורף אל קצו. בגינה עדיין לא לבלבה הגפן והתפוז עוד לא פרח, אם כי סביר להניח שבעת כתיבת שורות אלו כבר לבלבה וכבר פרח, כי מהיר הוא האביב.

עידו ואני עבדנו בגינה והילדים ישבו בחדרים וליקטו זכרונות מהימים שלפני המלחמה. ממרחק נשמעה אזעקה ואחריה קולות פיצוץ ויריות. הבטתי בעידו, עידו הביט בי ושנינו המשכנו במלאכה. טליה הציצה החוצה ושאלה אם אנחנו בטוחים. אמרתי שכן. עידו גזם את הזיתים מאחורי הבית, קצץ את הענפים ופיזר את הגזם כחיפוי על האדמה. לבסוף השתרר שקט של ציוצי ציפורים והיעדר-אדם. אחר כך הגיעה מכונית ונשמעו קולות ילדים ממגרש החנייה. הזדקפתי וניגשתי לומר שלום לשכנים שבאו לבקר בביתם. לרגע קט אחזנו, בשביל המחבר בין הבתים, בפיסת יומיום מוכרת.

***

בימים שקדמו למלחמה כמעט והגיעה לסיומה התקנת אינטרנט הסיבים בדירות השכורות. היה זה מבצע מאתגר של תיאום כניסת טכנאים לדירות במקביל להשחלת הסיבים בתשתית שהוכנה מבעוד מועד. המבצע התנהל במרץ רב ולבסוף נותרו תשע דירות אחרונות, שהיו מתוכננות להתחבר לאינטרנט מיד אחרי שמחת תורה. בבוקר יום ראשון הודיע הטכנאי שלא יגיע ובצהרי היום כבר התפנה הקיבוץ מיושביו.

אחרי החגים אמורה הייתה להתחיל סלילתו מחדש של הכביש הפנימי בקיבוץ. בעניין זה דאגתי בעיקר לשיחי הרדוף שגדלו בצדי הכביש, הצלו על אחת מהדירות השכורות והסתירו אותה מעיני העוברים והשבים. ביררתי לגבי מיקום שולי הכביש המחודש והפצרתי באחראי התשתיות להשתדל ולהימנע מעקירת השיחים הותיקים.

***

בלילה חלמתי שאני בגינת הבית. בלהט הגינון תלשתי גבעול של צמח נדיר שחזר ולבלב עם בוא האביב. חרטה בגין טעות זו נותרה עמי לאחר שהתעוררתי.

פורים הגיע וחלף לו. שוב נסעתי לקיבוץ, הפעם בענייני עבודה. כשישבתי במזכירות עם א׳ החלה לפתע אזעקה. שניות ספורות לאחר מכן שמענו וחשנו את הפיצוצים, חלקם רחוקים וחלקם קרובים למדי. נדמה היה לי שממש הרעידו את קירות המבנה. באותם רגעים לא היה בתוכי פחד, לא דחף להסתתר, אלא קשב רב והשלמה דרוכה עם המתרחש. נותרתי על מקומי. ״בואי נראה״ אמר א׳ בניחותא ופנה אל מסך המחשב: ״אזעקות בכפר יובל, תל חי, קרית שמונה, מעיין ברוך – היום הם ממש נחושים בדעתם להשמיד אותנו״ סיים בהבעה מבודחת.

מסביב הוסיפו להתגלגל רעמי נפילת הטילים. נזכרתי – לילה אחד, זמן קצר לאחר הגיעי מירושלים לקרית שמונה וחודשים ספורים לאחר יציאת צה״ל מלבנון, נשמע קול רעם עז ומתגלגל מעל לרכס רמים. בבוקר המחרת שוחחו ביניהם אנשי העיר על הרעם שנשמע ״בדיוק כמו קטיושה״. בשנים לאחר מכן ירו אנשי החיזבאללה טילי נ״מ שהתפוצצו בשמי העיר ורסיסיהם נשרו ברחובות. ילדי בית הספר בו לימדתי היו יוצאים בהפסקות אל החצר ואל רחבת הכניסה לבית הספר ומלקטים בחדווה את פיסות המתכת החדות.

לבסוף תמו האזעקות והפיצוצים ויצאנו החוצה – א׳ הלך לבדוק שלא נפגעו הלולים או גגות הבתים ואני ניגשתי לבדוק כמה דירות. אז חזרתי למשרד, השקיתי את העציצים בכניסה והסרתי מעליהם את מחטי הברוש. לבסוף הלכתי הביתה ועישבתי במרץ.

אחרי ההפצצות באה נהמת מטוסי הקרב שחלפו מעל ראשי בדרכם צפונה ומזרחה. בצהריים יצאתי לדרך, עצרתי לקפה אצל סרחיו ולקחתי חומוס לעידו ולילדים. משם נסעתי לבקר את שרוני בלהבות הבשן. ראיתי מחסומים, חפירות ושקי חול וגם מרבדי חרדלים ותורמוסים, אלונים מלבלבים בירוק חלבי, עלוות אקליפטוסים מאדימות ולהקות ציפורים נוסקות הנה והנה וכנפיהן מרצדות באור הזהוב.

חצי שנה חלפה. פרק זמן זה נדמה לעיתים כקצר מכדי להכיל את כל המאורעות שנדחסו לתוכו. בפעמים אחרות, מחמת היעדרו של מקצב מוכר שהיה ונמוג, נדמה אותו הזמן כממושך להפליא.