כתבתי כחודש לאחר פרוץ המלחמה ולא פרסמתי:
היה זה שחר יום שבת, חג שמחת תורה. הרימונים תפחו בשקיות הנייר החומות ויונת אמרה שהגיע הזמן לקטוף. כמנהגה מדי בוקר בעונה זו, ישבה בשולחן בקצה המרוחק של המרפסת המשותפת לשני הבתים ופרטה רימונים לקערה גדולה. זכור לי יום שמש רכה וציוצי ציפורים. מן האדמה עלו ופרחו חמציצים ורודים של ראשית הסתיו. הרחק מאיתנו נגמר עולם אחד והתחיל עולם אחר, עולם נורא ואיום. אדוותיו נפרשו בזריזות ונעו צפונה.
משעת בוקר מוקדמת כבר היו עיניה של השכנה בבית הסמוך אדומות ונפוחות מבכי. שני אחיה ומשפחותיהם מתגוררים בבארי ואין איש יודע מה עלה בגורלם. מאוחר יותר נודע מעט ועדיין רב היה הנסתר. שכן אחר סיפר בקור רוח שהוריו מתגוררים בבארי – עם אביו התכתב והזהירו שלא לפתוח את דלת החדר המוגן ואילו מאמו לא שמע דבר מזה כמה שעות. בשעה שמילים אלו נכתבות נודע כי אינה עוד בין החיים.
עידו ארז תיקים, למקרה שנצטרך להימלט מהקיבוץ. בינתיים המשכנו במעשינו. כך חלפה השבת, דממה מתוחה פרושה על פני הזמן ויופי של סתיו – שאינו יודע דבר אודות מדינות ומלחמותיהן – שרר סביב. בעת זו נודדים העגורים ועוד מעט יעלו הנרקיסים מן הארץ. בזרם דליל אך נחוש החלו התושבים לעזוב את הקיבוץ.
בלילה הייתה התראה על נסיון חדירה באיזור מטולה. מהמוצב הסמוך נשמעו קריאות ברמקול ״הקפצה, הקפצה״. הסתגרנו בבית, הגפנו את התריסים וכיבינו את האורות. הילדים נרדמו בבכיים, חומקים בחלומם מלפיתתו העזה של הפחד. חלף הלילה ובא הבוקר. כל מיני תוכניות התפוררו ונמוגו כאבק ברוח. לקראת הצהריים פורסמה המלצת המועצה האזורית לארוז ציוד לחמישה ימים ולהתפנות.
ארזנו, השקינו, קיפלנו, כיבינו, בדקנו, נפרדנו, נסענו.
ממעמקי הקולקטיב עלה ונטל פיקוד מערך החירום הישובי, שנדמה היה כאילו אומן היטב והמתין רדום עד לרגע זה, למען רגע שכזה. ביעילות מופלאה עשו בעלי התפקידים את המוטל עליהם ובעת שהתפזרו התושבים גם נאסף מידע בקפדנות רבה – מי נשאר, מי נסע ולהיכן, מי התגייס, מי זקוק לסיוע או לתרופות, מי הותיר בעלי חיים מאחור ועוד ועוד. כמכונה מופלאה ומשומנת היטב, הפועלת ביעילות למרות שבימים כתיקונם דווקא תקועים פה ושם מקלות בגלגליה, התעלו העושים והעושות והידקו, לנוכח הפיזור הגיאוגרפי, את החיבור ותחושת השייכות החברתית. מאחור נותרו מעטים, לשמרה ולעובדה.
וזהו. בערב כמנהגה שקעה השמש. בזו הפעם הייתה כדור אדום ועננים כחולים כהים, סדורים כעדר נחפז, דהרו סביבה. מכאן ואילך חלפו ימים על בליל מאורעותיהם. רחק הבית, אך עודו ניצב על תילו ואנו כולנו בריאים ושלמים.
חצי שנה חלפה וליל הסדר הגיע. בלילה האיר הירח המלא מבעד לחלון חדר השינה והתנים יללו בשדות הסמוכים לתחנת הרכבת.
בילדותי, נחגג ליל הסדר אצל סבי וסבתי שגרו בבית בסמטה קטנה בפאתי חולון. בזכרון החג כרוכים לבלתי הפרד ניחוח היסמין ופריחת החרציות, בגדי החג החדשים; קול סבי – מחוספס ורועד מעט – נוקב בשמות המכות, טובל זרת ביין המתוק ומניח טיפה אחר טיפה על צלחתו; סבתי, אמי ודודתי באות מן המטבח הקטן, נושאות מיני מאכלים ובני דודתי, תאומים זהים המבוגרים ממני באחת עשרה שנים, מפוררים מצה בתנועות מתואמות לתוך צלחת המרק וגם לג׳לי הרוטט של הגפילטע פיש. דלת המרפסת נותרה פתוחה כדי סדק צר לקראת בואו של אליהו הנביא ואני לא הסרתי את עיניי ממפלס היין בגביע, שמא יחמוק אליהו אל החדר, ילגום וייעלם בטרם יבחין בו איש מהנוכחים. בלילות חמים הוסטו תריסי המרפסת וניתן היה לשבת בה ולהשקיף על הגינה הקטנה ועל עוברי האורח בסמטה הצרה.
היה זה עולם גדוש נסים ותגליות; אסימונים שנשכחו בתאי טלפון ומטבעות שנשמטו למדרכה, פתקאות צופנות סוד שהתגוללו ברחובות ופרחים שלא הכרתי בעולם גבעות החול שהשתרע מקצה השכונה והלאה. ער היה בי המתבונן במתרחש וכָּמֵהַּ להבחין בריצודו של הנשגב מבעד לסדקי מאורעות היומיום.
בינתיים, עודנו בביתנו-לעת-עתה בפרדס חנה, בית לא קטן מדי ולא גדול מדי בקצה סמטה המובילה לחורשת אקליפטוס. בחורשה עצמה הקים השכן ממול גן שעשועים קטן לזכר בנו שנהרג בתאונת דרכים. בין שני גזעים של אקליפטוס בנה כלוב ציפורים גדול ובתוכו הניח לקישוט בובת חלון ראווה דהויה ונטולת גפיים. בכלוב מתגוררים כמה זוגות של תוכים קטנים והוא, השכן, מאכיל אותם ומטפל בהם.
לפני כמה שבועות נסעתי לכנס ארצי של מנהלי השכרת דירות בקיבוצים שהתקיים בזו הפעם בקיבוץ עין חרוד מאוחד. פגשתי בכנס את המנהלים והמנהלות מקיבוצים שפונו וגם את אלו מקיבוצים שקלטו מפונים ונוכחתי בשני צדי המטבע וריבוי הפנים של הרצון הטוב, שמחד אוחז במתפורר ומונע ממנו להתפזר לכל עבר ומאידך מהדק ודוחס ומוצא מקום היכן שנדמה היה שאין מקום כלל.
דקות ספורות לפני תחילת הכנס, נסעתי עם אחראית השכרת הדירות בקיבוץ המארח לקנות מדבקות לשמות המשתתפים בכנס. נסענו בקלנועית לכלבו ובדרך חזרה זכיתי לסיור ממונע ברחבי הקיבוץ ואף חלפנו בסמוך לקו התפר בין קיבוץ עין חרוד מאוחד לעין חרוד איחוד. עין חרוד היה הקיבוץ הגדול הראשון בארצנו (כלומר – גדול מקומונה או קבוצה), אך בשל מחלוקת אידיאולוגית סוערת, התפצל ממנו לפני כשבעים שנים קיבוץ עין חרוד איחוד וקיבוץ עין חרוד המקורי הפך ל-״עין חרוד מאוחד״. פעם היו בין שני הקיבוצים שדות ואילו כיום צמודים שני הקיבוצים ונדמים כמקשה אחת. הבתים בקו התפר ניצבים גב אל גב ושביל צר (למעבר הולכי רגל ואופניים בלבד) מחבר ביניהם. על אף הקרבה הפיזית ויחסי השכנות, רעיון האיחוד מחדש אינו עומד על הפרק. ״להם יש הרבה כסף, אבל אצלנו יותר שמח״ סיכמה האחראית את המצב במשפט בודד, הפנתה את הקולנועית ונסעה בחזרה למועדון לחבר.
בינות למאורעות זורם הציור, כפלג המתפתל לפי תוואי הגדה וממשיך בנתיבו, הלאה ולעומק, כדרכם של המים.
קרבתו של הים היא ברכה. בימים בהם הים רגוע אני שוחה הרחק וכאשר הים סוער אני טובלת בו ומציירת אותו:
הימים נטולי ודאות מטבע הסער הסובב, אך אין אנו שרויים בדאגה או בפחד, אלא רוקמים רגע לרגע בתשומת לב, מזריחה לשקיעה ושוב מחדש. בלילות אני מהרהרת בנופים שלא ראיתי (הסיטו לשמאל – יש כמה רישומים):
חדשה ביבשת 